.

ברוך בואך לאתר, אלפי. 

שיר ראשון המעלה תמונה מורכבת. 

בית 1. המשיח, בחצרות, יושב חסר דאגות; 

2. השדות - כנראה, או לא, הרקע למשיח:

שפע;

3. החוזה (הרצל), מנומנם, שואל:  "השלום לו,

לקיץ?" (אם כי הפעם, בזמן עבר.)

טריפטיכון לא-קל לעיכול.

תודה לך. 

רבקה

---

שמחה להיות כאן אתכם קהילה טובה אוהבת וכותבת.

חודש טוב ומופלא לכל מלא אהבה וכמיהה,

אלפי

.

תודה שוב! + >>>

הוספתי את שמו של חוזה המדינה, הרצל,

בתגובה שלי לעיל. 

רק טוב!

רבקה

---

ראי תמונתו - ציורו של ואן-גוך ״אלומות בשדה״.

ושתיקה כ-אלם, (אלומה) הנצבת באויר, האוחזת את כל המציאות כולה יחד, 

ככתוב, ״והנה קמה אלומתי וגם נצבה״ (בראשית לז, ז)

בוקר טוב חודש טוב!

הרישא של שירך מזכיר לי את הלכה א, בהלכות משיח של הרמב"ם:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות..."

דומה בעיניי, ש"יושב וסופר אבנים" אפשר כמשל עבור בית שלישי.

"וּמְשַׁיֵּף עֲקֵבָיו וְלוֹטֵשׁ אֶת חַרְבּוֹ בְּאִישׁוֹן סַנְדָּלָיו הַמַּזְהִיב"

כך דרכו של מי שהולך אלי קרב (שהרי המלך המשיח אמור לעשות את המלחמות)

באשר לבית השני בשירך, אפשר שמרמז על התארגנותם של האומות למלחמה בישראל בעת מלחמתו של המלך המשיח.

איני יודע לבאר את הסיפא של שירך.

כלומר למי הכוונה "החוזה"?

האם לנביא

או שמא לחוזה מלובלין שפטירתו בקיץ, בט' אב (וידיו על עיניו עצומות)

ברוכה הבאה. 

ועל ציון המקורות, כי הכתיבה שורשה בשמיעה.

ואנכי נאמנה כותבת את השמיעה מבלי לשפוט או אפילו להבין אותה.

כמו ששומעים ״עדות״ וכותבים אותה.

היות והזכרת את האבנים והמקדש, גם אני כעת שואלת למה הכוונה בספירת האבנים, האם הם חמשת חלוקי הנחל של דוד? האם הם חמש אבנים ששחקנו בילדותינו? האם הן האבנים המופיעות בספר יצירה  "שתי אבנים בונות שני בתים" (פרק ד', משנה י"ב). המתאר את צירופי האותיות (הנקראות "אבנים") שמהן מורכבות המילים (הנקראות "בתים"), הבט וראה בית ״ותיבה״. במילים אחרות, שתי אותיות יוצרות שתי מילים (לדוגמה: אב, בא.

גם author בתנ״ך נקרא סופר כי היו נוהגים לספור to count את האותיות מן הסוף להתחלה ומן ההתחלה לסוף לוודא שאין טעויות בכתיבת הספר והעתקתו. כרגע עולה שפן הסופר שקיבל את ספר התורה מחלקיה כהן גדול בזמן שיקום

הבית בימי המלך יאשיהו.

גם ספירה היא סיפור, ״השמים מספרים״...

אותות וסימנים לביאת המשיח הן עקביו ״עקבתא דמשיחא״ שפרושה שהאורות הכי הכי גדולים נפלו למקום הכי נמוך בגוף הנקרא עקב.

שים לב לשיוף העקבים, השחזתם, שיפ , נשף בעורפו, נשיפה של התשה (מאחר בנשף) (לשון שפיפון- דן שפיפון עלי אורח בראשית מט׳ והוא ישופנו, גם השפה. לשון) {שדות סמנטים}.

׳סנדל׳ הוא מנעל קיץ גימטריה 144 כמו א-ד-ם, 1-4-40.

המשיח משיף את חרבו באישון סנדליו המזהיב, אם סנדל גימטריה אדם, הרי החלף סנדל באדם, באיש-ון אדם המזהיב אותו אדם עליון שעליו נאמר ״זה הב״ אותו אני רוצה כמוהו לברוא.

תנובה מאכל אדם, תבן מאכל בהמות, בשדות הוא מרחב החיים של האדם, ותנובה ותבן נערמו מלשון עורמה וחכמה, אלומות אלומות כבחלום יוסף

וכאן מגיעה שאלת השאלות, כי היא איננה פרטית, אלא כללית, השלום לו לקיץ? לא לאנשים הפרטיים אלא למכלול העולם שהקיץ הוא חלק הימנו, קיץ גימטריה 200, ר׳ ראש, כי אם לקיץ שלום, שלום לכל הבנין, כי מה שיש בראש, יש בסוף בסוד מגיד מראשית אחרית, ואם לקיץ שלום, יוולד ראש חדש והתחלה חדשה כשנה חדשה בשלומו ובהשתלמות פירותיו.

שאל החוזה (הנביא) וידיו על עיניו עצומות, בדיוקך כך כי הוא עוצם את עיניו באופן כפול, ראשית כאשר עפעפיו מכסות על עיניו מפאת אורו העז של הקיץ, ושנית כאשר כפות ידיו חופפות עליהן להיות ראייתו הנבואית הנובעת תמימה ושלמה ולא מושפעת מראיה פיסית (סובייקט אובייקט).

תודה רבה על הקריאה, העיון, הכתיבה, ההתיחסות, ובעיקר על השאלות.

וכל איש יכול לקרוא את מה שליבו חפץ

שנה טובה ומתוקה

על ההסבר והלימוד המיוחד

וכמובן תודה על ההשקעה.

חודש טוב.

אברהם

ממשיח ל-חוזה, ממשיח ל-הרצל?

ומה להן האלומות כבחלום פרעה, הרמז זה למשיח בן יוסף, איש המלחמה?

בספר הזהר בראשית א׳ ישנו מאמר הנקרא משה וב׳ משיחים, כלומר ישנם שלושה משיחים: משה, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד. משיח מלשון משוחח, כי תכלית המשיחיות היא השיח והשיחה.

להלן ציטוט מן המאמר:

רלז) ובגין דא אתמר ביה וכל עשב השדה טרם יצמח, עד דיצמח צדיק ומניה אמת מארץ תצמח, ומשום זה נאמר על משה, וכל עשב השדה טרם יצמח דהיינו שעוד לא נצמח הצדיק, שהוא משה, שממנו מתקיים הכתוב ​אמת מארץ תצמח, דאתמר ביה ​ותשלך אמת ארצה, ותלמידי חכמים, דאנון דשאין, לא צמחין בגלותא עד דאמת מארץ תצמח, שנאמר בו בהאמת, ותשלך אמת ארצה, שהכונה הוא על התלמידי חכמים, שהם כמו דשאים הצומחים בארץ, אינם צומחים ויוצאים מהשכינה בגלות, עד העת שיקוים הכתוב אמת מארץ תצמח, ודא משה דאתמר ביה תורת אמת היתה בפיהו, דלא יהא מאן דדריש לשכינתא כותיה, ואמת זהו משה שנאמר עליו ​תורת אמת היתה בפיהו, שאין מי שידרוש את השכינה כמותו, ובגין דא ואדם אין לעבוד, ומשום זה אומר עליו הכתוב ואדם, אין לעבוד את האדמה. אדם, הוא משה כנ"ל האדמה, היא השכינה. ומטרם שבא משה, לא היה מי שיתקן את השכינה כראוי.

וראה ״עבודה״ היא שיחה שבלב, סידורי תפילה רבים נקראים ״עבודה שבלב״.

הלך רוח אופטימי משהו וזהיר... עבר אלי מהשיר הזה.

המבט הוא חיצוני, כמו החצר מחוץ לבית "בחצרות". חצר מלוכה, חצר הרב בהקשר החסידי. כך או כך, זה שטח פתוח חיצוני. חיצוני לעולם הזה, לכאוס בו אנו נמצאים כאן ובחלקים נכבדים מן העולם בכלל. והנה את מביאה מעט אור בתוך החושך. 

המשיח לוטש את חרבו באישון סנדליו המזהיב-מוכן ליציאה לדרך, אלינו, לתבל. ביאת המשיח.

התנובה והתבן - גם וגם - כבר ממתינים באלומות. 

והחוזה - הנביא (כמו גם חוזה מזג האוויר האנושי ולא זה של מזג האוויר): חושש לנבא, עוצם את עיניו, אבל נדמה, נדמה לו שהגיע סוף לקיץ הצחיח הזה בעולמנו.

תודה על משב הרוח המעודד והמרענן וברוכה הבאה לאתרנו,

גלי