בספרייה

צביקה היקר,
אהבתי מאוד את הדרך השקטה והמדויקת שבה תיארת את הספרייה כמקום שבו עולמות שונים נפגשים , הומלסים, פליטים, קוראים וכותבים, וכל אחד נושא עמו סיפור שלם. דווקא ההתבוננות המאופקת, ללא שיפוט, מעניקה לשיר עוצמה אנושית גדולה. הסיום, שבו אתה נשאר ער על כיסא העץ וממשיך "לתקתק", יוצר ניגוד יפה בין מי שנרדמים לבין מי שמעבד את המציאות במילים. שיר עדין, נוגע ומעורר מחשבה.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

ההומלסים למדו לתפוס במהירות את הכיסאות הנוחים, בפעם הבאה  תאלץ להזדרז. 

על כסא עץ

מול חלון

מביט

תוהה