מַתְּנַת נַפְשִׁי הַנִּצְחִית - בימת הדיון

אַתְּ מַדְלִיקָה בָּנוּ אוֹר, מְגָרֶשֶׁת כָּל צַעַר,
אַתְּ לוֹחֶשֶׁת תִּקְוָה, וְהַלֵּב שָׁב לָשִׁיר.
אַתְּ מַתָּנָה שֶׁל נֶפֶשׁ, יְקָרָה מִכָּל אוֹצָר,
אַתְּ מְלַמֶּדֶת שֶׁאַהֲבָה מְנַצַּחַת כָּל מַסְתִּיר.
אַתְּ נוֹתֶרֶת בַּלֵּב לָנֶצַח , אוֹר וְשִׁיר.

אביה יקרה,

קראתי את שירך ואת הדברים שהוספת אחריו, והרגשתי שהם משלימים זה את זה לכדי אמירה רוחנית שלמה. הצלחת לגעת באהבה לא כרגש חולף אלא כמהות נשמתית, מתנה אלוהית שאינה תלויה בגוף, בזמן או ביופי החיצוני.

השילוב העדין בין פסוקי שיר השירים לבין קולך האישי מעניק לשיר עומק, והדימוי של היין המשתבח עם השנים הוא מטפורה יפה לאהבה שמזככת את האדם ומרוממת אותו. מרגשת  ההבחנה שהאהבה אינה משכנה בגוף אלא בנפש , רעיון שנשמע פשוט, אך בשירך מקבל חיים ואמונה.

גם דברייך האישיים בסיום מאירים את מקור הכתיבה ומאפשרים להבין עד כמה השיר נבע מחוויה פנימית אמיתית ולא רק ממלאכת מילים.

מי ייתן ונדע כולנו לשמור על אותה "מתנת נפש נצחית" ולהמשיך להשביח אותה עם השנים.  מקסים השיר והכתוב.

שבוע טוב ושקט

שמוליק

שתיהן נטועות עמוק בנפשך, ואת משכילה לאחוז בהם ולא להרפות. הגוף מתבלה, אך האומנות נותרת לעד. כך אף השירה וגם האהבה שעמך. 

שהרי נשמת אדם היא אור אינסוף,

ובלידת התינוק לעולם הזה במקום ובזמן מספרים לו לאדם כי אלו אביו ואימו ואלו הם נתוני חייו, ואותו ילד לומד להזדהות עם אותו ״סיפור״ ואותה ״דמות״הוא אותה מגלם.

אבל האמת היא שנשמת אדם אינה מוגבלת למקום וזמן, וגם לא לנרטיב, סיפור או שפה.

פעם בקרנו בוינה, בימי החורף המושלגים של חודש יונאר, וגרנו במקום זמני מול כנסייה עתיקה שאת מגדליה ושעוניה היפים גילינו לנגד עינינו כאשר פתחנו את החלון.

באותם ימים ממש החילותי לשמוע סיפור בצרפתית ברוח ״פילם נואר״ ולכתוב אותו, וגם סיפור לילדים בגרמנית אותו גם נסיתי לצייר, וסיפור באנגלית על תקופת ההגירה הגדולה בראשית המאה העשרים מאירופה לארה״ב.

ואני כותבת את שלושתם במקביל בלי הפסקה.

אכן מראות הזמן עולים וצפים על פני הנהר היוצא מעדן ונעלמים כפי באו,

ואנו יכולים לפגוש בהם ולהיות ביחסים גם עם מה שמעבר לנהר הזמן,

עם הנצח, שם תלויים ועומדים מראות וסיפורים כאבני ספיר.

תודה לך אביה יקרה,

שאי ברכה והצלחה

שבת שקטה ופוריה

אכן יפה דרשת וביארת

שנדע להניע אהבה לטוב