קשה להיות האיש האחרון בעולם. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל, לו הייתה קיימת גם האישה האחרונה. אבל כבר כמה שנים הוא נשאר הבן אדם האחרון והיחידי. או שההפך, יחידי ואחרון? מה קודם למה? האם זה בכלל משנה?
אביעד ישב ליד השולחן והסתכל על קורי-עכביש במפגש הקירות. זבוב עף בטעות לתוך הרשת הצפופה וכעת ניסה לשווא להשתחרר מהחוטים. עכביש גדול עזב את מיקומו בקצה התעליון של הקור והתקרב במהירות אל הזבוב. ברגליו הקדמיות הוא החל להוציא מגחונו חוט משי דביק ולגלגל בו את הזבוב. אחרי כמה סיבובים החרק המעופף נרגע לחלוטין והפסיק לזוז. בתור הבנאדם האחרון, אביעד חש עכשיו את עצמו לכוד בדיוק כמו הזבוב הזה. כל יום הוא עושה את אותם הדברים, לא מצפה שאי פעם יקרה משהו לא שגרתי. חיים במתכונת קבועה שבוע אחרי שבוע, חודש, שנה, עשור, ללא שום שאיפות, ללא שום תקווה להתעורר לבוקר שונה. האם זה לא המלכוד הנוראי ביותר? האם מגיע לו לחיות כך?
הוא היה מרוכז כל כך במחשבות שלו והדיכאון שהם גרמו לו החריש אותו כל כך, שלא שמע דפיקה על הדלת. הוא סובב את ראשו רק כאשר הצירים התחילו לחרוק נמרצות כי התנגדו באופן עקרוני לחלוטין לניסיון פתיחה, לא שזה ממש עזר להם, כי הדלת נפתחה לרווחה.
"פוֹלְטֶר, ידידי, אנא הכנס". אביעד נופף בידו כדי להדגיש את דבריו. הוא נשם עמוקות, הוציא אוויר מלא מרירות ואכזבה והסתכל על מבקרו, שהתקרב אל שולחנו והתחיל לדבר.
"מר חכמון, הגיע הזמן. אתה חייב לבוא איתי. ומר חכמון, האם אני יכול לנקות סוף-סוף את קורי-העכביש האלו, בבקשה?"
"תעזוב את הבית שלי כמו שהוא!" אביעד לא היה מוכן שקורי העכביש ייעלמו, אותם החוטים הדקיקים שסיפקו לו כל יום כמה שעות של בריחה ממחשבותיו בזמן שהתבונן עליהם בציפייה לראות את המועמד הבא לארוחה של העכביש. בשבילו, ההתבוננות הזו הייתה הבידור היחידי שהיה לו במשך היום. פעם, אחרי שכמה ימים העכביש לא תפס שום קרבן, אביעד בעצמו לכד זבוב, הביא אותו לפינת הקירות וזרק בכוח אל הקורים - הוא לא היה מוכן שהעכביש ירעב וימות ובכך ימנע ממנו התרגשות יומית.
אביעד שמע את פולטר אומר "סליחה, אדוני", נענע את ראשו מעלה ומטה, כאילו מסכים עם מה ששמע, הרים את גבותיו וקיפל את שפתיו לתוך עיגול קטן - הוא נכנע לצורך לקום ולצאת מהבית. הוא עשה תנועות אלו כל יום מאז שהוא זכר את עצמו, כל יום הוא נכנע לפולטר ובא איתו.
הם הלכו בכיוון של הבניין המרכזי, ובדרך כולם בירכו אותם לשלום. אביעד נד עם ראשו לכל אחד בצורה אוטומטית. 'אני בטח נראה כמו בובה סינית המנדנדת את ראשה בלי הפסקה' הוא חשב לעצמו. בקצה הרחוב הופיעה מכונית והתקרבה אליהם. כאשר היא עברה על-ידו, היא השפריצה על המכנסיים של אביעד מים מהשלולית שנותרה אחרי הגשם הלילי. הנהג ראה את זה, עצר את הרכב מיד, ורץ כדי לנגב את המכנסיים. אביעד שמח שקרה משהו לא צפוי, משהו שלא קורה כל יום וחיכה בסבלנות בזמן שהנהג ניסה לנקות את כתמי המים ובאותו זמן ביקש את סליחתו. הוא נהנה לחוות את האירוע המבורך הזה, הרי לא כל יום מתיזים עליו מים, וכל דבר שחרג משגרה, היה מבורך מבחינתו. אבל ההנאה שלו התחלפה אחרי כמה דקות בשעמום קל ואחר-כך בדיכאון, כאשר הוא הבין שזה אולי הדבר החריג האחרון לעוד שבוע לפחות. הוא הרים את ידו ואמר, "מספיק".
הנהג קם ושאל: "מה מספיק מר חכמון? לנגב את המכנסיים שלך או לבקש סליחה?"
"גם וגם. אני צריך להמשיך". 'אבל למה באמת אני חייב להמשיך?' הוא חשב בעגמומיות. 'שום דבר חדש לא יקרה ואף אחד לא ממש זקוק לי, אני חושב. למרות שהם אומרים אחרת...' הוא הסתכל סביבו וראה רק פרצופים מחייכים אליו. 'אולי בכל זאת הם זקוקים לי ואני סתם מקנטר?'
שאר הדרך הם עברו בלי אירועים מיוחדים, נכנסו לבניין הלבן והלכו ישירות אל האמפיתיאטרון. פולטר רץ להביא כיסא גדול כדי לשים אותו במרכז הבמה. אביעד התיישב בו והמתין.
לאט-לאט המקום התמלא, עד שפולטר הודיע: "היום ה-3753 של העידן החדש - העידן של האיש האחרון. הליך העבודה מתחיל." הוא הביא לאביעד ספר כבד, פתח אותו בעמוד הנכון והשתחווה.
אביעד הוציא את משקפיו מכיס חולצתו והחל לקרוא:
"העבודות של היום יחולקו בדרך זו: טוּל5 יטאטא את הרחוב מספר שתיים, את הצד השמאלי; טנר24 יעבוד בניקיון בפרק העירוני; טוּל7 יטאטא את הרחוב מספר ארבע, את הצד הימני; ארלח124 יתקן פיצוץ צנרת בספריה..."
חמש וחצי שעות לקח לו לקרוא את כל המשימות. רק אז אביעד אמר, "ועכשיו, לכו לבצע את מה שאמרתי לכם. זו פקודה." בשנייה, שהמילים הללו עזבו את שפתיו, כולם רצו לעבוד.
אביעד תמיד חשב שזה די מצחיק, כי למרות שאחרים הכינו את הרשימה הזו בשבילו, רק הפקודות שלו יכלו לגרום לכך, שכולם יעבדו. אבל זאת הייתה המציאות – כל רובוט היה מחויב לציית לפקודותיו ורק לפקודותיו שלו. ללא עבודתם, הרובוטים היו מחלידים עד למוות. הם היו כמו ילדים, אביעד היה חייב להגיד להם מה לעשות אחרת הם היו הולכים בעיגולים או לא היו עושים כלום. זה היה תפקידו היחידי והחשוב ביותר של אביעד, לשמור בחיים על החברה הרובוטית שמסביבו. לשש שעות כל יום הוא היה מתעורר לחיים והיה מרגיש את עצמו נחוץ, חיוני, מישהו שזקוקים לו. שש שעות כל יום אביעד הרגיש שהוא חי.
אבל כעת, שכולם עזבו לעבודה, הוא היה צריך לחזור לביתו הריק אל קורי העכביש והשולחן באמצע החדר. הוא היה צריך להעביר עוד שמונה-עשרה שעות עד שיוכל להתעורר מחר לחיים שוב, בזמן שייתן פקודות לילדיו-הרובוטים. קשה מאוד להיות האדם האחרון על פני כדור הארץ, אבל זה היעד שלו בחיים לדאוג לרובוטים שראו בו את אביהם. ואיזה הורה לא יסבול הכול, רק כדי לאפשר לילדיו להמשיך לחיות?
