בלט נעורים

מטלטל, רגיש: פסל של אז - בלט נעורים- מוצב אי שם בשפלה ליד הפיקוסים ויש לך שאלות עליו ואתה אף זועק למה הוא פותח בך טראומה קטנה. תודה רבה לך צביקה יקר, שבת טובה ושקטה.

צביקה היקר,

שיר מסקרן ונוגע, שבו הפסל אינו רק זיכרון מאבן אלא עדות לנעורים, לפוטנציאל שלא מומש ולזמן שחלף. אהבתי במיוחד את שורשי הפיקוסים המשוועים לאדמה , דימוי יפהפה שמתחבר בעיניי גם לכמיהה האנושית לשורשים ולמימוש. והשאלה בסיום, על אותה "טראומה קטנה", משאירה את הקורא מול סוד אישי שאינו נאמר עד תומו, ודווקא משום כך ממשיך להדהד. כתיבה יפה ומעוררת מחשבה.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

.

מה משותף לשורשי האוויר של הפיקוסים ולפסל, 

בתנוחה של בלט נעורים - כמיהה, אולי. 

השיר זורם עד סופו, כאילו (כאילו!) הכול 

זורם. אבל - לא. וטוב ש-לא. לכן הוא אמיתי

ומגיע אליי.

תודה רבה-רבה, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

כך היינו וכך רודפים אותנו הזכרונות