שנת 2028 עוד הייתה בחיתוליה כשהחליטה ועדת הכלכלה של הכנסת כי שיעור הגירושים בישראל גבוה מכדי להשאיר אותו ליד המזל. בעקבות זאת, קמה והתאגדה לה האקדמיה הממשלתית לגירושים כמוסד ממלכתי לכל דבר, במימון מלא של משרד האוצר ובמטרה רשמית ונשגבת: לייעל את הליכי הפירוק המשפחתי, להוריד עומס ניכר מבתי המשפט ולעודד תנועה ערה וצריכה מוגברת בשוק הדירות. המבנה הראשי של האקדמיה מוקם בלב מתחם ממשלתי מרווח, ממש בין משרד הפנים למשרד התחבורה — מיקום סמלי להפליא, שכן גם שם מצאו את עצמם אזרחים ממתינים שעות ארוכות בתור לקבלת ניירת שהם מעולם לא באמת רצו או ביקשו.
על פי תקנון האקדמיה, הלימודים הפכו לחובה מוחלטת עבור כל אזרח נשוי מעל שנתיים. גם לאלו שחשבו בקרוב להתגרש וגם לאלו שעדיין חיו בעושר בלי להעלות מחשבות על אפשרות של פרידה.
האולמות התמלאו במהירות בסטודנטים בעל כורחם, שנאלצו לעבור סדרת קורסים מעשיים. בין הבולטים שבהם היה הקורס "איך להצליח שהילדים יישארו איתך", שהועבר כשיעור משולב יחד עם משרד החינוך ונתמך חלקית מתקציב המזון בבתי הספר.
לצדו נלמד הקורס "איך לא לחלק בית", בהנחיית מרצה מטעם רשות המיסים, שהסביר כיצד להעביר נכסים פיקטיביים לחברה בע"מ שבבעלות הכלב המשפחתי.
המבוקש ביותר, אולי, היה הקורס "איפה לרשום נכסים בלי שבן או בת הזוג יידעו", בשיתוף פעולה הדוק עם משרד החוץ, שבו קיבל כל סטודנט רשימה אקסקלוסיבית של מדינות שאין לישראל הסכמי שקיפות עמן, בצירוף דרכון זמני למקרה הצורך.
לצד קורסי החובה, הוצעו גם מקצועות בחירה ממומנים בחלקם.
תוכנית ניסיונית מטעם המשרד לשוויון חברתי ניסתה ללמד "איך להתגרש בשלום", אך לצערם של היוזמים, רק שלושה זוגות שרדו את הקורס עד סופו, ושניים מהם בחרו להתגרש בכל מקרה, לדבריהם, "רק בשביל הספורט". מנגד, היה הקורס הנדיר והיוקרתי ביותר, במימון מלא של משרד הדתות תחת השם "איך בכל זאת לא להתגרש", נפתח אך ורק פעם בשנה ולאחר אישור מיוחד מהכנסת. את הקורס הנחה רב-שופט לשעבר בגישה נוקשה במיוחד, ומי שנכשל במבחן הסופי שלו מצא את עצמו מחויב מיידית להירשם לקורס "הכנה לגירושים מהירים", שבסופו נתרם כל הרכוש המשותף לעמותת 'קרוב לצלחת בע"מ'.
ועם כל זה, מתברר שהאטרקציה האמיתית של המוסד התרחשה הרחק מעין הציבור.
במרתף האקדמיה, בחדר אפלולי שעליו התנוסס שלט "לשימוש פנימי בלבד", התקיים קורס חובה לא רשמי בשיתוף רשות הצרכנות: "איך לשחד את הילדים בצורה הכי זולה". שם למדו ההורים כיצד לגרום לילד לבחור בהם כהורה משמורן באמצעות חלוקת ממתקים זולים שנרכשו במכולת השכונתית. או בשקמית פרטית שנפתחה בצמוד לכיתת הקורס.
אף על פי שכלפי חוץ התאמצה האקדמיה לשדר תדמית רשמית ומקצועית, מאחורי הקלעים התגלתה המציאות במלוא מערומיה. כל המרצים באקדמיה התבררו כעורכי דין, מגשרים ואנשי נדל"ן ממולחים, שקיבלו בונוס שמן על כל סטודנט שסגר אצלם עסקה. כל הרצאה וקורס היו הלכה למעשה פרסומת סמויה לשירות משפטי או נדלני וכל זוג שנכנס בשערי המוסד הפך מיד ללקוח לכל החיים. אפילו בקפיטריה של המכללה הגישו "קפה מגורשים" מהביל בתוך כוסות שעליהן הודפס בלוגו בולט שמו של משרד עורכי דין מוביל.
רגע השיא של השנה הגיע בטקס הסיום הגדול, ששודר בשידור חי ובגאווה בערוץ הכנסת. שר האוצר עלה אל הבמה המרכזית, חייך חיוך רחב אל המצלמות והכריז בגאווה: "אנחנו גאים שבשנה החולפת הצלחנו לחסוך 200 מיליון שקלים מבתי המשפט, הגדלנו פלאים את שוק השכירות, והבטחנו זרימה קבועה ויציבה של הכנסות לעורכי הדין בישראל. משפחות אולי לא התאחדו מחדש, אבל הכלכלה האפורה משגשגת ופורחת, וזה מה שחשוב באמת."
הקהל באולם מחא כפיים סוערות, חלקם מתוך התרגשות עמוקה ואחרים מתוך פחד פשוט: הם ידעו שמי שלא מוחא כפיים בהתלהבות לשר האוצר ולעורכי הדין שיושבים שם וסוקרים את העולם כל הזמן, עלול לסמן את עצמו. במדינה שבה הכל מנוהל ומפוקח, עדיף להיראות שמח ומרוצה מאשר להסתכן בעוד קנס, עיקול או תרגיל מלוכלך שיעלה לך הון תועפות.
וכך, בעוד הזוגות עזבו את האולם מנופפים בתעודות ממוסגרות, נכללה באותיות הקטנות שבתחתית לוגו האקדמיה האמת המרה מכולן: "מוסמך להשתתף במערכת הכלכלית הלאומית דרך תהליך פרידה מבוקר ומניב הכנסות למדינה ולא רק..."
במדינה שבה אפילו תהליך הגירושים שלך ממומן וכבר מתוזרם על ידי השלטון, האהבה כבר מזמן אינה רגש אנושי, אלא השקעה לטווח ארוך שנועדה לרפד את כיסיהם של המקורבים.
