עלבונות

מטלטל ורגיש: השנים חולפות ועודך זוכר כל רעה של המעליבים, אתה לא מדבר, סוגר את הפה וגם בפניך אין סליחות. קשה לך לעכל עוד. תודה רבה לך צביקה יקר, ערב טוב.

תיאור מטלטל של אדם מנודה ופגוע.

הבטן מכילה, אך לא מעכלת-מאכלת את העלבונות.

אבל קיימת תחושה שהעלבונות הנסבלים בשתיקה יוצרים גאזים-רעילים שעוד יתפוצצו על המדכאים!

אולי בשיר הבא?

צביקה,

שיר חזק וכואב מאוד. הצלחת להפוך את העלבון למשהו מוחשי , מזון שנבלע, מצטבר בבטן ומתנפח עד שהוא הופך למשא כבד שמחובר גם ללב. הדימוי של “כרס העלבונות” מטלטל וממחיש היטב איך מילים פוגעות יכולות להישאר בתוכנו שנים. במיוחד נוגע הסיום, שבו הקיבה “מסרבת לעכל” – כמו נפש שמתקשה לשחרר ולסלוח. שיר אמיץ, חשוף ומעורר מחשבה.

לילה טוב ושקט 

שמוליק

אין זה סתם ביטוי, זו אכן התחושה פיזית-בבטן. ספיגת העלבונות, חוסר היכולת להגיב עליהם כראוי, וכל זה מסב לך כאב פיזי ונפשי כאחד.