רוח

שלא תבוא הרוח, שתבוא אפרודיטה/ונוס.

משה שמיר השתמש באותו מוטיב בספרו "במו ידיו", המוקדש לאחיו אליק, ונפתח במשפט הזה: "אליק נולד מן הים" 

אודי יקר,
שיר יפהפה ומלא אווירה, שבו הרוח הופכת כמעט לדמות חיה  שנדמה שהיא מתבוננת בנו, מתעלמת מצוקתנו וממשיכה בדרכה החופשית. מרגש במיוחד  המפגש בין תמונות הטבע, החוף והגלים לבין הגעגוע ל״נעורינו שאבדו״. יש כאן תחושה חזקה של זמן שחולף מול הטבע שנשאר בתנועה, כאילו הרוח נושאת איתה גם את זיכרונותינו.
הסיום, ״מֵאֶתְמוֹל הַיּוֹם וּמָחָר״, יפה ומעורר מחשבה , מחבר בין עבר, הווה ועתיד ברגע אחד. שיר עשיר בדימויים, במוזיקה ובגעגוע. 

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

השיר עוסק בפער הכואב שבין הזקנה לנעורים ובאדישות הטבע מול חלוף הזמן האנושי.
הדוברים, המאופיינים בשערם האפור, צופים בצעירות מלאות חיות המשחקות כדורעף על החוף,
בעוד הרוח והטבע ממשיכים בשלהם ולא נוגעים במצוקתם.
מתוך תחושת החמצה
הם טובלים את יגונם בקצף הגלים ומבינים את משמעות הזמן האבוד.

יפה

רוחות הסתיו מנשבות שוב, הקיץ מפנה מקומו אט אט ועוד שנה חלפה. רק האדם סופר את השנים ולא אחת כמוך-חש כי הזמן חומק לו מבין האצבעות.

.

קראתי את השורה הראשונה בתגובה של אריק,

נזכרתי בבוטיצ'לי, "ונוס עולה מן הים" (בין

ציירים אחרים) - 

וחזרתי לשירך: אל מעשי הרוח "במורדות הקיץ",

כדורעף, "ואנחנו מה? טובלים / יגון נעורינו שאבדו / ... " 

(בהמשך: מה שהעליתי תחילה.)

שירך דיבר אליי. מאוד. ואהבתי. 

תודה רבה, אודי יקר. <לב>

רבקה

---