בעקבות התכתבות שלי עם בר גרסיה שנקר

לבר אין לה מה לפחד מאיתנו. הרצון שלה להמשיך לכתוב באתרנו מראה שהיה לה כל כך טוב אצלנו והיא ערה לכך. מי שמפחד לא כמה לחזור.

זה יפה ומרגש שבר רוצה לחזור ובתקווה שהיא תנצל שעת כושר טובה שנפלה בידיה.

תודה רבה לך גלי היקרה על עדכונך בנוגע לבר, ערב טוב ושבוע טוב.

ואני לא מפחדת מכלום. זה רק עניין של הרצון לכתוב לעומת דברים אחרים שלא משאירים לי ממש פנאי. אבל אין תלונות. אלה הם החיים שבחרתי.

גלי יקרה,

אני מעריך מאוד את הגישה המכילה והמאוזנת שלך, ואת הנכונות לתת הזדמנות אמיתית לדיאלוג המבוסס על הקשבה, הבנה וכבוד הדדי. חופש הביטוי הוא ערך חשוב, אך הוא אינו פוטר אותנו מהאחריות למילים שאנו בוחרים, שכן למילים יש כוח לבנות גשרים, אך גם לפגוע. בעיניי, היכולת לראות את הכוונה שמאחורי הדברים, לצד ההכרה ברגשותיו של מי שקורא אותם, היא ביטוי אמיתי לבגרות ולסובלנות. תודה על מנהיגות רגישה ועל הנכונות להוכיח שערכי הקבלה אינם רק סיסמאות, אלא דרך חיים.

שבוע טוב ושקט

שמוליק

אלא שזה מכבר למדתי לא להעלב. כי זה קרה לי באוניברסיטה, וזה קרה לי עם מנחי סדנאות כתיבה, ואני לא יכולה לצפות מהם, שאני אצלם רק אחת מרבים, לחשוב איזו מילה תפגע בי ואיזו לא כי זה לא ייגמר. למדתי לשים לב מה אומרים ולא לקחת ללב איך אומרים כי כל אחד ואחד וסגנונם האישי. כמו שאחי אומר: הרעיון הוא להקשיב ולא רק לשמוע.

יישר כוח על חכמתך והבנתך את בני האדם- כמה נכונים דברייך על חשיבות ועוצמת המילים ,את זאת למדנו גם- מפרשת "בראשית": כי על פי מילותיו של אלוקים- נברא העולם.

שבוע טוב וחודש טוב ומבורך ובשורות טובות.

 כן ירבו כמוך בישראל.

אמן ואמן

החמצתי כנראה

כשאני פותחת את הפה אצל מרצים או מנחים שלא מכירים אותי, אני תמיד מזהירה מראש שיש לי פה פח אשפה אז שלא יעלבו מהפליטות שלי.

דווקא הכנות והמודעות העצמית שלך מעידות על אומץ. לפעמים פליטות הפה חושפות אמת שהנימוס מנסה להסתיר, ובלבד שנדע גם לקחת עליהן אחריות.

יום טוב

הטענה הבסיסית היא שתגובה הראשונית "מהבטן" היא גם האמיתית ביותר. לפעמים ה"פליטות" שלי מכוונות לפי הנסיבות. רק שבהקשרים שבהם נאמרות מילים מסוימות, שווה להתייחס לקונוטציה, ולא לפירוש הדנוטטיבי של המילה.

והגבול בין אומץ לטיפשות דק מאד עד לא קיים ונתון לפרשנות.

בר, אני מסכים שהתגובה הראשונית עשויה לחשוף אמת רגשית שאנו נוטים לעדן או להסתיר, אך לא בהכרח שהיא האמת השלמה. גם להקשר, לקונוטציה ולדרך שבה הדברים מתקבלים יש משמעות, ולא רק לכוונה שמאחוריהם. בעיניי, אומץ אמיתי אינו רק לומר את מה שעולה בבטן, אלא גם להיות מודעים להשלכות של המילים ולקחת עליהן אחריות. כפי שכתבת, הגבול בין אומץ לטיפשות אכן דק, ולעיתים דווקא שיקול הדעת הוא שמכריע באיזה צד אנחנו נמצאים.

יום טוב

כל עוד העלבונות אינם לגופו של אדם, מקטינים-מנמיכים אותו - שידבר אדם כאוות נפשו.

אישית בחרתי בחירה אחרת מבר, שמתי לב שהערות ביקורתיות מתקבלות ממש רע, לצערי, אז האמת - שהיא די סובייקטיבית במקרה של קריאת שירים - שהיא מבט בצדדים המבניים, הפרוזודיים לא מתאימה לכולם, אז לא.
אני מסכים - למה לא? שינזפו בי תחת תגובה לגיטימית, בסדר, הבנתי.

תגובות אלימות [כמו זכיתי מכותבת אחת כאן] מובילות אותי להתעלמות מוחלטת, וכך אני נוהג עם אותה הגברת.

אני מעבירה סדנאות לכתיבה יוצרת שנים רבות. המפגש הראשון הוא יותר היכרות עם הכתיבה, גישוש אבל מהמפגש השלישי מגישים לי יצירות ואני חייבת להיות כנה, וכן להעביר "ביקורת" כדי שהמשתתפים יוכלו לקבל ערך ממני. ולא רק ממני גם מחברי הקבוצה. 

לכן במפגש השני אני מדברת על ביקורת. אני משווה את זה למגרש כדורגל - האוהד עם הכרס שמפצח גרעינים וצועק על השחקנים, נותן להם הוראות, ומקלל את האימ-אימא שלהם. לעומת, השחקן עצמו שמתאמן מדי יום, שזוכה לקבל שכר לא מבוטל, לזכות בזוהר, ואפילו בבנות זוג יפהפיות, ובטח ובטח באהדת הקהל כשהוא שם גול.

לכן, אני מסבירה להם שכעת הם על המגרש, לא יושבים עם הכרס ומפצחים גרעינים ויש לזה מחיר. כי אפשר לקלל את האימ-אימא שלהם. 

אבל אני מבדילה בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, ויש דרך לתת משוב. ואני בעד משוב כן, אמיתי ואפילו מכאיב טיפה. כך שאנחנו מנסים להיות ספציפיים ויש לנו גם דף משוב שיצרתי והוא יורד לפרטים הקטנים. החל ממה אהבתי ומה לא אהבתי ועד לנקודות ספציפיות כמו בניית הדמויות, כמו בנייה לרגע הקליימקס ועוד ועוד. ואז ניתן לראות מה חסר ועל מה כדאי לעבוד. 

ואספר לך סיפור -  כשהייתי באוניברסיטה לקחתי ביחידה ללימודי חוץ סדנה לכתיבה יוצרת. זה היה לפני שנים. והמנחה היה סופר מאוד ידוע שלא אנקוב בשמו כי הוא היה ידוע באנטיפט והוא כבר לא בחיים. אחרי מות קדושים... 

בכל מקרה, השתתף בקבוצה בחור מוכשר ביותר. הכותב הכי טוב שהכרתי עד היום בסיפורים קצרים. באמת הכי טוב, יותר טוב מסופרים שקראתי. 

יום אחד המנחה (המגעיל) ביקש שיקריא מה שכתב. הוא הקריא, כולנו נפעמנו. באמת, זה היה כשרון נדיר ויוצא דופן. המנחה שאל אותו: "כמה זמן לקח לך לכתוב את זה?"

הבחור אמר: "עשרים דקות".

המנחה השיב לו: "וככה זה נראה".

יכול להיות שהוא התכוון שהיה עליו לשפץ את היצירה, לתת לה לנוח כמה ימים ולחזור אליה. את זה אני מבינה. גם אני אומרת כך למשתתפים בסדנאות שלי. 

אבל הוא אמר את זה אחרת.

הבחור קם, לקח את התיק שלו ולא חזר לסדנה.

כעבור שנים, פגשתי אותו ברחוב. אפילו לא זכרתי את שמו רק את הכתיבה המופלאה שלו. שאלתי אותו אם הוא מתעסק בכתיבה, והוא אמר לי: "מאותו רגע שנאמרו לי הדברים האלה - לא נגעתי בעט. הוא סירס אותי".

וכל כך חבל. הפסדנו כולנו סופר דגול. ממש דגול! 

אז זה הניסיון שלי. לכן אני נזהרת. המילה הזו: "לסרס" מהדהדת בי. 

לסרס זה קל. "לבנות" זו אומנות בפני עצמה.

אז אפשר לומר הכול, השאלה איך. 

בר עצמה אמרה לי לכתוב שהיא תהיה יותר מעודנת. טיפה עידון זה הכול ואז ניתן להגיד הכול הכול הכול! כולנו רגישים.   

לפעמים, גם דיבור על הטקסט בפני עצמו יכול לעורר תגובות לא קלות, הרבה פעמים הן מגיעות מכותבים  שמתקשים מאוד להפריד בין היצירה שלהם לבין עצמם. [יש מספיק דוגמאות לכך באתר ] אז אני נזהר.

לגבי בר, תבדקי את התגובות שלה להערות שנכתבו - לא התעדנה. 

נראה אם בר התעדנה, נראה לי שכן.