תַּפּוּחִים (מתוך הארכיון הפרטי)

 שיר קטן ומדויק, הטומן בחובו עולם שלם של זיכרונות, ילדות וזמן חולף. ליבות התפוחים שהושארו על המרפסת הופכות למטפורה יפהפייה לארעיות ולשינויים שהזמן מחולל בנו ובזיכרונותינו. אהבתי במיוחד את התובנה שלך על השיר שנכתב מחדש בתהליך התרגום , כאילו גם המילים משילות מעצמן שכבה ומשתנות עם השנים. ואולי, כפי שכתבת, זו הליבה שנותרה, ובה דווקא טמון כל היופי. 

יום שלישי מבורך

שמוליק

נקודת מבט מיוחדת במינה הבאת כאן. השיר הקצר הזה מיוחד בעיני דווקא בזכות האיפוק שבו. הוא אינו מספר סיפור שלם אלא פותח חלון לרגע אל העבר, ומאפשר לתמונה קטנה, כמעט שולית לשאת בתוכה עולם שלם של ילדות, זמן, והישתנות. 

שתי המילים הפותחות את השיר: "כמו אז", מכילות בתוכן גם את ההווה, את העכשיו. כאילו נתבקשתי להשלים: "כמו אז גם היום".

כך גם השימוש בלשון רבות: את לא לבד בזיכרון הזה, וזה כולל גם אותי/אותנו בכלל זה. כאומרת: זה דרכו של עולם, וזה נכון לכולנו. זה היה נכון "אז", גם עכשיו, גם בעתיד. 

ליבת התפוחים: עבורי היא מטפורה לזיכרונות עצמם. מה שנותר מחוויה שלמה, הוא שריד קטן המסוגל לעורר מחדש עולם שלם. 

והמרפסת-היא מרחב ביניים. לא ממש בתוך הבית ולא ממש בחוץ. זהו מקום שבו העולם הפרטי נוגע בעולם החיצוני. השארת הליבות "על המרפסת" (על ידי הילדות) יכולה להיות כלאחר יד, בלי משים, תום הילדות; או מנגד לשאת אופי של טקס כמעט סודי שהילדות עצמן לא בטוח שהבינו את משמעותו. 

הליבות הושארו להשחים בשמש. למעשה, הילדות מניחות לדברים להתרחש ואינן מנסות לעצור את השינוי. כך גם כולנו, כילדים/ילדות אנו מניחים/מניחות לדברים להתרחש. 

והאמירה שעברה אלי מקבילה לזמן האנושי. משמע: גם אנחנו משתנים, גם הזיכרונות משנים את צבעם, וגם רגעים שהיו פעם חיים ומלאים נעשים בהדרגה שרידים. 

עולם שלם בליבת תפוח!

אהבתי!

עלתה בי אַסוֹצִיאַצְיָה:  לבות של תפוחים, כמו בקשה להתחבר ללבבות רבים....

מקסים

יום נעים,

אני מעדיף לקרוא טקסט בלי הסברי הכותב.