מבוכה

הצליף או לא הצליף, נותרה השאלה תלויה באוויר. 

עובדה וודאית-היה איום לאלימות.

כך הילד (שאולי הוא אתה), זוכר את המציאות. ועתה הילד שהתבגר והוא אב בעצמו אומר בוודאות כי הוא מעולם לא הצליף לבנו, וכנראה גם לא איום בכך.

והכותרת מבוכה? אולי בשל ההכחשה, אולי בשל הזיכרון שאולי היה ואולי לא היה.  

זיכרון כואב של ימי ה״חוסך שבטו שונא בנו״-והלקח שלמדת, כמבוגר: לא צריך להצליף על מנת לחנך! 

שיר נוקב.מזכיר נשכחות.