דינה

ששמה הוחלף. אני חושב על זה. זו התחושה שנלקחה ממך הזהות. אני רואה כאן ששמך דיאן, וזה שם מקסים, למה להחליף את זה? אבל זאת הייתה התקופה, עברתו שמות משפחה, וגם שמות פרטיים.

עד כה נשמע שהייתה לך ילדות נחמדה בכפר בו גדלת, בטח היו גם חבלי קליטה בהתחלה, אבל נראה כי השתלבת. 

אבל עכשיו הותרת אותי סקרן לגבי ההמשך כי כתבת: "עד גיל 12 או 13 העולם היה מופלא."

משמע: מכאן ואילך דברים השתנו. מקווה שאדע כבר מחר מה קרה. 

ברוכה הבאה לאתר דיאן (לא דינה)-דיאן! 

דינה יקרה, 
קראתי את סיפורך בהתרגשות. יש משהו נוגע ללב בזיכרונות שאת פורשת בפנינו, ובעיקר ברגע המכונן שבו ילדה בת שש נאלצת לבחור לעצמה שם חדש, כאילו עליה להתחיל מחדש בארץ חדשה, בשפה חדשה ובעולם שונה כל כך מזה שהכירה. דרך הריחות, הטעמים, המוזיקה והחוויות המשפחתיות את מחייה עולם שלם, שיש בו תמימות, שמחת חיים וגעגוע לימים שבהם הכול נראה מופלא. דווקא הישיבה על חוף הים, מול הטבע הפתוח, מעוררת את השאלה הכואבת של הזהות והשייכות: מי הייתי אז, מי אני היום, והיכן נמצא המקום שהוא באמת שלי? כתיבתך כנה ואנושית, והיא מזמינה אותנו להציץ לא רק אל זיכרונותייך, אלא גם אל המקומות העמוקים והרגישים שבנפשך. תודה ששיתפת אותנו בפרק כל כך אישי מחייך. אני סקרן להמשיך ולקרוא, ולגלות לאן יובילו אותך הזיכרונות בהמשך. 

שבוע טוב ושקט

שמוליק

"לכל איש יש שם", כתבה המשוררת זלדה. וגם לך היה שם אותו אהבת ומעל לכל, הוא היווה את הזהות שלך. 

והנה, ילדה בת 6 מגיעה לארץ זרה, עליה ללמוד שפה זרה (ועברית "קשה שפה"), וגם להשתלב בקרב ילדים זרים עם מנטליות שונה לחלוטין.

הגעת מהעיר הגדולה אל כפר שנשמע דווקא פסטורלי למדי. אך בתוכך עדיין קיננה תחושת הזרות, לצד הקושי להשתלב בכל ה"חדש" והשונה הזה.

ואז, את מתבקשת גם לשנות את שמך. 

רק עכשיו כשאני קוראת את הסיפור הזה אני מבינה את כובד המשקל של שינוי שם.

ועתה, אני מצפה לבאות, כי הותרת אותי עם צביטה בלב ותהייה-מה אירע אחרי גיל 13 ששוב הפך את קערת חייך על פיה.

ברוכה הבאה לאתרנו הנפלא דיאן. אני חושבת (ומקווה) שכאן תקלטי ביתר קלות, מאשר בישראל. 

סיפור השוטח זיכרונות: זיכרונות מציפים אותך שהיית בת 6, ילדה עולה, החליפו לך את השם ואת מתעצבת על כך. היית ילדה ביישנית שהשתלבה מהר. תודה רבה לך דינה היקרה, שבוע טוב.

השבר שבאבדן הבית הראשון טווי בסיפור העליה הזה. כפיית החלפת השם לעולם לא תיסלח ע״י העולים והעולות הצעירים/זת. הייתה לי חברת ילדות שהגיעה מפולניה. הכרתי אותה כבתיה. היא נעלמה מחיי כשהוריה עברו לשכונה אחרת. פגשתי אותה אחרי שנים, וכשקראתי לה בתיה, הביטה בי בעיניים מזוגגות, והתעלמה ממני. שנים לאחר מכן מצאנו עצמנו באותה כתה בטכניון. ושמה היה ברברה. ואז הסתבר שהשם בתיה נכפה עליה וסימל עבורה משבר נורא של הקריות מבית וארץ וחברים וזהות. וכי ברגע שיכלה, חזרה לשמה המקורי. למדתי מהסיפור כמה דברים על זהות ועל עליה.

ליד הים קיבלת את ההשראה לכתיבה. זיכרון עבר צץ ועלה בך והוא משמח מצד אחד, ומכאיב מנגד. ובאמת איזו תופעה הייתה אז לשנות שמות לאנשים טוב שחזרת לשם שלך שנתנו לך הוריך