סיפורים

בריחת הצפרדע

 

"אבא, אבא! מצאתי נסיך בשבילי. אני בטוחה שאתו אתחתן!"

 

הנסיכה, לחייה סמוקות מריצה או מהתרגשות, רצה אל כס המלכות וניסתה לחבק את אביה. המלך הניף יד לעצור אותה, אך היא הדפה אותה בעדינות, הניחה ראשה על ברכיו, ושערה בצבע דבש הדרים התפזר. הוא ניסה לאספו, אך מיד ויתר והחל ללטף את ראשה.

 

"אני אראה לך אותו, אבל מאוחר יותר," אמרה מבלי להרים את ראשה.

 

"למה?"

 

היא התרוממה, ובמבטה נצנץ זיק של דאגה.
"טוב… הוא מכושף. כרגע הוא צפרדע. הוא חי בבריכה בארמון. אם אנשק אותו יהפוך לנסיך. ניסיתי להביא אותו, אבל לא מצאתי - כנראה קפץ לבריכה אחרת אצל שכנים. עוד מעט אצא ואמצא אותו. הוא כל כך רצה לפגוש אותך."

 

הנסיכה חיבקה את מותניו. המלך, שלא נאה לו חיבוק בפומבי, הרחיק אותה קלות והנהן.
"אני אפגוש אותו אחרי ארוחת הערב. עד אז - שמישהו ימצא אותו. זו לא עבודה לנסיכות לחפש צפרדעים."

 

הוא חייך ופנה למשרתים.
"תקראו למכין הארוחות הראשי."
"אבא, זה נקרא שף."

 

הנסיכה חייכה - אביה תמיד המציא שמות מוזרים למקצועות: הגנן היה "מטפח פרחים", המשרת הראשי "המודיע", והשף… טוב, "השף, שמף".

 

כעבור רגע נכנס לחדר איש נמוך ומכופף, בכובע לבן ענקי ובבגדים שהדיפו ניחוח חמאה ותבלינים.
"האם אתה הטבח?" שאל המלך.
"השף, הוד מלכותך."

 

הוא כמעט נפל בקידה, אך התאושש.
"שיהיה. איך תפתיע אותנו הערב?" שאל המלך, מלקק את שפתיו בלי משים.

 

"היום טיילתי ליד הבריכה…" התחיל השף.
"ומה אכפת לי מה אתה עושה בזמנך הפנוי במקום לבשל לי?" קטע אותו המלך, קולו קשוח אך לא באמת כועס.

 

השף רעד והוציא ממחטה מאי־שם. "הוד מעלתך… מצאתי בבריכה צפרדע מלכותית. ידעתי שהנסיכה אוהבת צפרדעים, אז הכנתי רגלי צפרדע בחרדל במיוחד עבורה."

 

עיניו קרנו מגאווה. הנסיכה פלטה "אהה…" והתעלפה. רק אחרי שווידאה שיש מי שיתפוס אותה, סגרה עיניים וגופה החל לשקוע ברכות. דקות אחדות חלפו, היא פקחה עיניים וצרחה:
"רוצח! הרגת את הנסיך שלי!"

 

היא כמעט חנקה את האיש הקטן, כשלפתע נשמע קרקור חלש: "קוה-קוה."

 

הנסיכה עמדה להתפרץ שוב, אך אז קפצה לתוך החדר צפרדע גדולה ונחתה לרגליה. היא תפסה אותה בעדינות ונשקה לה. פוף! צפרדע הפכה לנסיך. היא נשקה לו שוב - והוא חזר להיות צפרדע.

 

"נסיכתי," הספיק לומר, "חכי! אל תנשקני שוב. קודם עלינו להרוג את המכשפה. היא חיה כבריכה כצפרדע ענקית ומכוערת."

 

"בוא מיד לשם!" הכריזה הנסיכה, שולפת סכין, מזלג ואפילו כף.
"לא, לא… קודם ארוחת ערב," התחנן המלך, שכבר הבין מי יפסיד בוויכוח.

 

השף הרים יד בהססנות. "אני… תפסתי את הצפרדע הגדולה שסיפרת עליה. תרצו לראות?"

בערב, כולם סעדו רגלי צפרדע ענקיות ורכות. אחר כך נשקה הנסיכה את הנסיך - והפעם נשאר אנושי. היא לא חדלה לנשקו עד שעזבו האורחים. כעבור עשר שעות בלבד - הם נישאו. חיו באושר ועושר, אכלו רגלי צפרדעים בשפע, וגידלו ילדים שהקשיבו לסיפורים על מכשפות וצפרדעים.

 

 

שנים אחר כך, בערב סגרירי, שני גברים רכובים על סוסים עצרו ליד שער הארמון הגדול, שעליו מגולפים מלכים, נסיכות וצפרדעים. הם ביקשו מנוחה והוזמנו לסעודת ערב. שם שמעו את סיפור בריחת הצפרדע וההצלה הגדולה.

 

כשהתכוננו לעזוב, הנסיך שאל לשמם.
"אחים גרים, הוד רוממותך."
"אתם לא אלה שכותבים אגדות?"
"כן, מחמיא לנו ששמעת עלינו."
"מאיפה אתם לוקחים סיפורים?" הסתקרנה הנסיכה.
"ממציאים, הוד מעלתך. ממציאים."

 

השניים קרצו וחייכו מאחורי גבו.

 

תגובות

גלי צבי-ויס / האחים גרים / 16/11/2026 12:44
אריק חבי"ף / טוויסט נפלא / 16/11/2026 12:44
שמואל כהן / סיפור משעשע, שנון ומלא הפתעות!🌹🌹🌹 / 16/11/2026 16:00