סיפורים

שחר

השלכת את ההזדמנויות על הרצפה, בועטת וחובטת.

תמיד היית קצת כזו.

פתאום זה לא החמיא לך יותר, שערים וחלונות ודלתות ומרחבים פתוחים של אפשרויות וזמן,

אולי סתם הבחירות עשו לך כאב ראש.

המוזיקה והרעש צעקו ברקע, צעקו כאילו אף אחד לא מקשיב, כאילו שמותר. ואת צעקת איתם, צועקת ובוכה. את המילים שבשיר, את המילים שרצית להגיד, וגם את אלו שלא רצית. צועקת עליי ועלייך ועל החיים שנתנו לך את כל הצ'אנסים המחורבנים האלו, על איך שתמיד הצלחת לבחור לא נכון, איך איבדת מה שחשבת שרצית והרווחת רק את מה שאת צריכה, איך במקום חלומות קיבלת חיים אמיתיים.

מי בכלל רוצה חיים אמיתיים, את חובטת בקיר והוא חובט בך בחזרה, מי צריך מציאות, אני רוצה להיות רגילה. טיפשה-רגילה כזאת, עם חלומות שאני לא אצליח להגשים עד הסוף ובעיות שיפתרו מעצמן כשיהיה קצת מאוחר מדי ואנשים שישברו לי את הלב.

 

[אחר כך הפסקת לקוות שאני אעזוב אותך, נדמה לי,

אבל נראה שכבר הפסקת לקוות בכלל].

 

בין קרעי דפים ופיסות של כנפיים, ושברים של הזדמנויות וזכוכית והמון רסיסים של ילדה אבודה, אני יכולה לזהות את החיוך הקטן שלך, ממזרי ומתגנב ולא-רצוני, מוחק את התפאורה הדרמטית ומשאיר אותך חשופה שוב, כמו בהתחלה.

 

הייתי מחבקת אותך אם לא היית כל כך רחוקה, את יודעת. והייתי מתקרבת ובאה אלייך, רק כדי לחבק,

אבל אני מפחדת לשכוח שוב את הדרך חזרה.

תגובות