הוא גרם לה לאיזה שיבוש מחשבה, שיבוש התנהלות , שיבוש של שיגרת חיים נינוחה. היה בו משהו בשינוי הזה שהביא עימו שקשה היה לחשוב עליו במושגים של טוב או רע, לפחות לא בתהליך חשיבה רציונאלי. הוא לא חלק איתה חיים של ממש , אך מילא את לילותיה והאיר את ימיה, הוא לא נכח בהם באופן פיזי, אך היא יכלה לגעת את נוכחותו בכל רגע בשגרת יומה העמוסה.
אהבתם החלה מתפשטת וחודרת לעוד ועוד מקומות בחייה, גם אם היה נדמה לה שהיו מלאים דיים, ממש כמו מים המלחחים אדמה שנראתה רוויה והיא שבה ומתמלאת מפרץ מים שבא אליה בפתאומיות.
בכל מקום שהייתה נדמה היה לה שהיא רואה את פניו, את מלוא גודלו במלוא הדרו. פתאום כל כך הרבה גברים נראו דומים בחזותם לזו שלו. הוא היה שותף בכל פעולה שביצעה מהבוקר שהתעוררה ועד שעצמה עיניה מתשישות געגועיה. פעמים רבות בהיותה עסוקה במשימות בעבודתה במשרד מצאה את נפשה נסחפת בזיכרונה לאחת מפגישותיהם , היה לה מאין אלבום תמונות, אישי, סודי,שלאף אדם בעולם לא הייתה גישה אליו , מלבדה. איך אהבה לדפדף בו ולבחור תמונה מתוכו ולמלא אותה חיים, באיזו מיומנות ידעה לשחזר חוויותיהם לפרטי פרטים , מה לבש , מה אמר, איך הביטו בעיניים,את מגע האהבה,את ריחה של הקרבה ותחושת הלב המלאה שגרמה לה לשלמות לה ייחלה שנים כה רבות.
אין ספק שהיכולת האנושית לזכור, נראתה אז כאחת המתנות הנפלאות שקיבל האדם מעצם היותו, אך ממרום אהבתה לא שיערה איך פעם כשלא תרצה את המתנה שקיבלה לא יהיה לה למי להחזירה.
מרחק שני רמזורים לפני הגיעם אל החניה בו המתינה לה מכוניתה שעות ארוכות, כבר הרגישה איך כאב הפרידה עולה ומציף בה גם זיכרון רגעים טובים יותר שחלקו עד לא לפני זמן רב. העצבות שמילאה בה חנקה בגרונה וחנקה את מילותיה בתוכה. למרות שהבטיחה לעצמה שהפעם כשייפרדו , היא תחייך ותודה על הימים שאפשר לה לחוות אושר עילאי , תחבק אותו חיבוק קרוב ,תצא מהמכונית ותנפנף בידה לשלום, ממש כמו שראתה לא פעם בסרט אהבה בנאלי. לא עלה בידה הדבר , ורק שקט חודר מילא את גופה ואת חלל המכונית הצפוף שעד לא מזמן היה מלא באינטימיות מעוררת קינאה.
לפעמים , הביטו, החליפו ביניהם מבטים קצרים, הוא שולח מבט אהבה והיא משיבה לו בשאלה ,שאלה שביקש כל כך שלא תשאל והיא מרוב אהבתה נענתה לו ולא שאלה, לפחות לא בקול שנשמע .
כשנכנס למגרש החניה שעמד בסמוך לתחנת הרכבת הישנה החנה את מכוניתו קרוב מאוד למכוניתה, תמיד דאג לנוחיותה , לעיתים באדיבות מוגזמת, כזו שלא הייתה מורגלת בה. בואי, אמר, כבר מאוחר , דרך ארוכה לפנייך, וכבר מחשיך . והיא כמו ילדה קטנה המסרבת להפסיק באמצע משחק גם כשהלילה יורד, סידרה את ישיבתה באופן נוח יותר כמו המתכוננת רק עתה לקראת נסיעה ארוכה, ופנתה אליו במבטה. חכה רק עוד קצת , עוד כמה דקות של קירבה לא ייגרמו לשמש לשקוע מהר יותר, קולה נמהל בכעס לא ברור, עליו ? על השמש הקרובה לשקוע? או על עצמה שהייתה חלק מסיפור הפרידה המוכר הזה. תודה על דאגתך , אמרה, אני אהיה בסדר, תן לי להחליט מתי נכון שאסע מכאן.
מבלי להגיב לדבריה, יצא מהמכונית ניגש אל הדלת והושיט לה את ידו בחביבות מרגיזה וליווה אותה אל מכוניתה, סגר אחריה את הדלת, סעי בזהירות, נדבר בדרך . השמיים החלו להחשיך השעה הייתה מאוחרת, כמו תמיד, הרה יותר ממה שהתכוונה שתהיה, היא לא סובבה את ראשה לעברו כאות לכעס על ששלח אותה מעליו, על שבאה אליו לשם.
למורת רוחה הכאובה, היא מצאה את עצמה נוהגת על הכביש המהיר, כביש ישן עם טעם של נוחות נהיגה, אולי בשל הנוף שנתפרס משני עבריו ואולי משום שהיה ניתן לנהוג שם רק במהירות נמוכה וזה מה שאפשר את ההתבוננות החוצה.
פיסת ים בגוון של ורוד כתום, נפרסה מימינה והשמיים, נראו שהוארו בצבע בהיר , מה שהקל במעט על תחושת הפרידה הכבדה. או שכמה קילומטרים בלבד הם שסידרו לה , למועקה מקום טוב בתוכה , מה שאפשר לה את נהיגתה משם.
תמיד כשנהגה, אהבה להתבונן בסקרנות אל המכוניות שלצדדיה, אהבה לשער על מה משוחחים ביניהם אנשים זרים, על מה חושב הגבר השקוע ברכבו שהזכירה יותר חללית כסופה. אנשים ארוזים בתוך מכונית, צפופים עם רגשותיהם, חולמים במחשבותיהם שנעצרות בחלון מזכוכית.
איך תמיד היה נדמה לה שכולם , מלבדה, נתונים בתוך שיגרת חיים נעימה וזורמת והם בדרכם אל ביתם, משפחתם, אהבתם ורק היא בדרכה משם. בשעת ערב מוקדמת אינה יכולה לחיות כמותם, כמו כולם, רק היא בנסיעה האינסופית אל התשובה שתמלא אחר שאלתה , אל מה שחסר היה בה .
פעם, באחת מאותן פגישות שליוו את חייה, עם פסיכולוג מהשורה הראשונה, אמר לה , מקור רוב הבעייתיות בחיינו נובע מכך שאנו כל הזמן עסוקים בהשוואות בלתי פוסקות בינינו לבין מה שאין והיינו רוצים שיהיה לנו. הביטי אל כל מה שיש לך, יעל, זה עשוי לרפא אותך מכאבך. על כך נאמר " פסיכולוגיה בגרוש" , או נכון יותר שבשלוש מאות שקל לשעת שיחה.
צלצול אחרון , צרוד נשמע בקושי בתוך המוזיקה הרועשת , ואולי חבל שנשמע ,כי ממנו קצת הייתה קשה הדרך חזרה.
במה את שקועה כל כך ? שאל. לרגע לא זיהתה את קולו. כמה ארעית היא הקרבה, יומיים תמימים אישה חולקת את זמנה עם מי שאהבה וכבר מתקשה לזהות את קולו.
אף פעם לא אהבתי את היהירות שבידיעה שלך אותי, אני כלל לא מוטרדת, ואפילו נהנית מדרכי חזרה הביתה. היית מצליחה לשכנע אותי אילו לא הייתי מביט כבר כמעט שעה ,
רגלה כמעט ובלמה את מכוניתה. איך הצליח ברגע לגרום לה כזה בלבול מחשבתי. הכל עשה ברגע. כבש אותה ברגע, סחף אותה ברגע, אהב אותה ברגע. בזמן שהאיש שלה מנסה כבר שנים ארוכות לרצות את נפשה הרעבה כמעט בלא הצלחה.
היא הרימה את ראשה, הביטה במראה שתלויה מעליה וזיהתה בלא ספק את אורות מכוניתו הזוהרים , את האור שימים ארוכים הוליך אותה אחריו, בלא היגיון בלא מחשבה , בלא כיוון. אתה לא בכיוון ההפוך ? שאלה בנימת ניצחון קלה. כן כבר כמה שנים נראה לי שאני נוהג בדרך לא נכונה ואיני מוצא עדיין את דרכי חזרה.
יאיר, קראה כמעט בקול צעקה, נבהלת לפתע מהמעשה הלא שיגרתי שעשה, הכול בסדר איתך ? לאן אתה נוסע ? אלייך, אלא אם כן לא תסכימי לכך, רק תגידי.
תן לי כמה דקות להודיע בבית שלא אגיע היום , כבר אחזור אליך.
היי, זו יעל, כן אני בסדר, הכנס היה מרתק ואני עייפה נורא, זהו שהרגע סיימנו כאן ונראה לי קצת לא אחראי מצידי לנהוג בשעה כזו הביתה, חשבתי להישאר ללון אצל דלית בתל אביב, אם זה בסדר מבחינתך ? תומר בסדר ? טוב לשמוע שאתם מסתדרים יפה בלעדיי, גם אני אותך, נשיקות לילה טוב, נפגש מחר.
הייתה זו שיחה קצרה אך מתישה , מבחינה נפשית, כנראה שאי הנוחות שבשקר אינה פונקציה של הרגל, היא לעולם לא תצליח להתרגל לתחושה הכבדה שליוותה אותה בדקות הקצרות ההן.
