כל יום שישי, שימק`ה המדריך היה מקריא לנו סיפור, כל יום שישי היתה קבלת שבת משותפת, אלה היו שנים שבהן לינה משותפת נחשבה מועילה להתפתחות, כל יום שישי היינו מתיישבים יחד בכוללת, כל הכתה ביחד ומחכים לסיפור של שימק`ה, שימק`ה היה קצין בצבא הוא היה מפקד פלוגה בפלמ"ח.
שימק`ה תמיד היה מתחיל כל סיפור במילים: "ונמשיך במסורת של קריאת סיפור, והפעם...........", הוא היה מקריא לנו בעיקר משלים, כל פעם משל אחר, באותה קבלת שבת שימק`ה הקריא לנו את משל השועל והכרם, זאת היתה הפעם האחרונה שראינו את שימק`ה, המלחמה התחילה.
הידיעות על הרוגים מהקיבוץ התחילו להגיע, כמעט כל יום קצינים במדים היו דופקים בדלת של משפחה אחרת ומודיעים לאב המשפחה על מות בנו.
אני אף פעם לא הבנתי למה בקיבוץ, תמיד רק האבות פותחים את הדלת, בגיל 13 כבר הייתי צריך להבין דברים כאלה, אבל לא הבנתי, עד היום אני לא מבין למה כשמודיעים למשפחה על מות בנם זה תמיד רק לאבות.
אבא של שימק`ה פתח את הדלת ומולו עמדו שלושה קצינים, הוא נפל, אולי התעלף, אשתו אולה רצה אליו עם כד מים וטפטפה על ראשו, הוא התעורר לאחר מספר שניות ושאל אם זה קרה באמת, כשענו לו שכן הוא החל לבכות.
אני זוכר שגם אנחנו בכינו, ראינו את האירוע, מתחבאים שלא יראו אותנו, מתחבאים מאחורי הבית של וולפסון המשוגע, וולפסון היה ניצול השואה היחיד בקיבוץ ששרד את אושוויץ, הוא היה מאוד גבוה ואף פעם לא חייך, תמיד דיבר בנימוס פורמלי, "בוקר טוב", "ערב טוב", לא יותר, הוא היה שונה, תמיד שהיינו חוזרים הביתה מהכוללת, היינו עוברים ליד הבית שלו ויורקים על הקיר החיצוני של הבית שלו.
שנאנו אותו, הוא לא עשה לנו כלום.
אבל באותו יום לא ירקנו על הקיר החיצוני, אלא בכינו, פשוט בכינו, בכינו על שימק`ה שלא יחזור עוד.
וולפסון הגיע לקיבוץ יחד עם עוד 20 עולים ובני משפחותיהם ב1947, 20 עולים ניצולי שואה שאיבדו כמעט את כל משפחתם, עוד כשהם ירדו מהאוטובוס שנאנו אותם, הם היו כל כך שונים כל כך אחרים הם לבשו כובע מכובד כזה, כובע שכל כך לא התאים לקיבוץ, הם לבשו את הגרביים עד הברכיים, כולם היו נראים מזיעים כאלה כל הזמן הזיעו ועשו פרצופים, עד היום אני לא מבין למה כל הפולנים נראים כל הזמן כאילו הם סובלים כל הזמן.
התייחסנו אליהם מהרגע הראשון בצורה מגעילה, ראינו בהם אשמים, ראינו בהם אנשים שנתנו לאחיהם ללכת כצאן לטבח והצילו את עצמם על חשבונם, כשהם נכנסו בפעם הראשונה לחדר האוכל אני זוכר אותם יושבים בצד מנותקים מכולם, אף אחד לא דיבר איתם ולא הסתכל עליהם אפילו את האוכל עשו להם טובה שהגישו להם.
אבל עם הזמן הם החלו להשתלב בקיבוץ, הם נכנסו לעבודה בענפים ואט אט החלו להתנהג כמו קיבוצניקים ותיקים, הם חייכו, סיגלו לעצמם מבטא של קיבוץ זה אגב היה מאד מצחיק לשמוע את המבטא הצברי פולני שלהם, זה היה מצחיק אבל אהבנו אותם אהבנו את החריצות שלהם, הם השתלבו כולם, כולם חוץ מוולפסון.
כשוולפסון ירד מהאוטובוס ישר ראינו שהוא שונה אפילו קבוצת העולים התנכרה לו, כשהם עמדו ביחד עם פנים מזיעות הוא ישב בצד ולא אמר מילה, אנחנו ידענו שלמרות הכל הם עדיין ניצולים של משהו נורא ואיום ובכל זאת נתנו להם הזדמנות להוכיח את עצמם, לוולפסון לא נתנו אפילו חצי הזדמנות, כשכל הפולנים היו נכנסים לחדר האוכל וולפסון לא היה איתם, הרגשנו שגם להם יש משהו נגדו שאולי הוא עשה משהו רע כל כך שאפילו אחוות ניצולים לא תוכל להאפיל על זה, כשוולפסון היה נכנס לחדר אוכל כל הקיבוץ היה משתתק ונועץ בו מבט מאיים, את האוכל הוא היה לוקח לבד הוא היה הולך לפינת החדר האוכל ומתיישב בגפו לאכול, אהבנו לשנוא את וולפסון, וולפסון היה שעיר לעזאזאל קלאסי.
רובן שכטר היה בכתה מתחתינו, רובן היה ילד גדול, שמן, בריון, הוא היה הולך כל הזמן עם אלה ומי שהיה מעיז להתעסק איתו היה חוטף, כשרובן היה בגן הוא שרף אותו, בקיבוץ די אהבו את רובן, הוא היה קיבוצניק אמיתי עובד כמו שצריך בשדה.
אני זוכר את מה שקרה באותו יום כאילו זה היה אתמול, ינק בנם של אחד הניצולים נשאר בכוללת אחרי שכולם כבר הלכו, כנראה מישהו שכח להעיר אותו, גם כשהתחיל לעלות עשן כתוצאה מבלון גז שרובן שכטר פוצץ ינק לא התעורר.
כל הקיבוץ הגיע בשביל לחזות בשריפה, גם וולפסון, וולפסון בדרך כלל לא היה בא לאירועים של הקיבוץ אבל הפעם היה מדובר בבנו יחידו, הניצול היחיד במשפחתו של וולפסון, וולפסון עמד שם וראה את השריפה הוא גם ראה את כל הילדים מהכוללת ליד הוריהם הוא הבין מה קרה, הוא החל לבכות ולצרוח אף אחד לא התקרב אליו הקיבוץ יותר חשוב מהכל אף אחד לא העז להיכנס אל האש ולנסות להציל את ינק וולפסון, אחרי אושוויץ וולפסון לא יכל להתקרב לאש, הוא ראה את בנו נשרף חי כמו שהוא ראה באושוויץ כשהיה זונדר קומנדו את אימו נשרפת, הוא צרח וביקש בקול בוכה ממי שרק היה אפשר שיצילו את בנו הוא לא קילל אבל אף אחד לא שמע וולפסון אם רק היה יכול היה קופץ אל תוך האש ומציל את בנו אבל וולפסון לא יכל, הוא בכה ואז התעלף.
וולפסון שכב שם על המרצפות של מגרש הכדורסל הישן שכב מחוסר הכרה, ידיו היו שמוטות לצדדים חסרות תנועה, הרוק החל לנזול מפיו וללכלך את המרצפות.
השריפה המשיכה להשתולל, וולפסון שבנתיים חזרה אליו הכרתו החל לרוץ אל עבר הבניין הבוער, אף אחד לא צעק לו שיעצור אנשים הזיזו את הראש הצידה מבקשים מפלט מהרגע המביך.
וולפסון התקרב לדלת הבוערת אך לא יכל להיכנס, החלונות של הבניין החלו להתנפץ מהאש, הוא התרחק חזרה למגרש.
