היעלמותה הכמעט גמורה של המלודרמה בתיאטרון הישראלי –
האומנם, למה וכיצד?
מאת נועם קסל
קהל נכבד, מחבר שורות אלו העומד בפניכם, למעשה לא היה מודע לקיומה של בעיה ממשית בתרבות ובממסד התרבותי בישראל בכל הקשור למלודרמה, ובמידה מסוימת בז'אנרים דרמטיים אחרים המזוהים עם תיאטרון מקומי בארצות הדוברות שפות לטינית כמו איטלקית וספרדית, כגון רוֹמָנֶסְקָה ורומנסה.
למען גילוי נאות, עליי לומר כבר עכשיו שמבחינת השכלתי הפורמלית אינני מומחה בתיאטרון, ואפילו לא למדתי תיאטרון בתור חוג ראשי או משני. את שני התארים שלי במדעי הרוח עשיתי בתחומים אחרים, וגם האנתרופולוגיה שהצצתי לתוכה במסגרת התואר השני שלי במדע הדתות ולימודים הודו-אירופאיים באוניברסיטה העברית בירושלים – אינם קשורים באופן הדוק וישיר לתיאטרון.
אך אני חובב תיאטרון וגם מתעניין מזה שנים בתולדות התיאטרון המערבי ובהיסטוריה שלו.
ולאחר הקדמה קצרה זו – מהי בעצם הבעיה, או יותר נכון כיצד נעשיתי מודע לבעיה שכזו?
הכל התחיל לפני שנתיים בשיחה אקראית עם סטודנטית לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, כאשר התחוור לי שאותה הסטודנטית אינה מכירה בכלל את המונח (שימו לב, אני אפילו לא מדבר עכשיו על "מושג") מלודרמה.
בעוד שאז הייתי די נבוך למעשה לא התעמקתי בנושא בהמשך שיחתנו, כאשר נתקלתי באותה הבעיה, או יותר נכון – כמעט באותה הבעיה - בשיחה עם מורה לתיאטרון מאיזור ירושלים, כבר הייתי יותר מוכן ב"תחמושת" של שאלות ותיאוריה. המורה למעשה "ניחשה" שמדובר בתיאטרון מוזיקלי, בגלל המוֹרְפֶמָה "מֶלוֹ" המופיעה בתוך המילה. אך למעשה זה לא נכון, שכן חלק ניכר, אולי אפילו רוב המלודרמות אינן מלֻוות במוזיקה. למעשה, רק המחזה המבשר את הז'אנר (לפחות לאחר מעשה) שנכתב בשנות השבעים של המאה השמונה עשרה על ידי לא אחר מאשר ז'ן ז'ק רוסו הוא אשר טבע את המונח.
וקיימים גם כמובן סוגים שונים של מלודרמה, למשל רומנטית המזכירה במעט דרמה רומנטית מפרי עטו של ויקטור הוגו (אשר רוב יצירותיו אינן מלודרמות) ולא מעט דרמות היסטוריות וחברתיות.
בשלב זה ברצוני למקם את המלודרמה בזמן ובמרחב, אומנם בקווים מאוד כלליים ותוך כדי העדפות סובייקטיביות שלי: היכרותי האישית הינה בעיקר עם המלודרמה הצרפתית מתקופת הרסטורציה בצרפת, באופן כללי בין המהפיכה הצרפתית ב- 1789 עד לאביב העמים ב- 1848, אך עם יסודות ממשיים בשנות השמונים והשבעים של המאה השמונה עשרה בצרפת.
כמעט באופן מקביל, אך קצת יותר מאוחר מהמחזות הראשונים לפני המהפיכה בצרפת אשר – באופן כזה או אחר – מקושרים עם הז'אנר החדש, כמו המחזה החברתי הקומי היותר מפורסם "נישואי פיגרו" – התפתחה המלודרמה בגרמניה. המדובר בגרמניה בעיקר באוגוסט פון קוֹצֶבּוּש, אשר השפיע לא מעט על המחבר הפורה ביותר של המלודרמה הצרפתית בתקופה זה, רֶנֶה שארל גילבֶּר דֶה פּיקְסֶרקוּר (1771-1844). המלצתי החמה, גם לאֵלה שאינם קוראים צרפתית, הינה הספר הבא אשר מכניס באופן יוצא מן הכלל לעשייה התיאטרונית בצרפת לפני המהפיכה ובראשית המאה התשע עשרה, תוך התמקדות במחבר לעיל:
J. Paul Marcoux, French Melodrama in the Early Nineteenth Century. Guilbert de Pixerécourt (Bern, Frankfurt et al: Peter Lang, 1992).
לאחר הצגה דחוסה של המלודרמה, בעיקר בצרפת כאמור, ובטרם אגע במקומות אחרים ובתקופות אחרות, ברצוני לפרוט מעט לפרוטות את הבעיה שלמעשה רק הצגתי קודם על דרך הרמיזה: הבעיה קיימת הן ברמת ההוראה בתיכון והן ברמת ההוראה בבתי הספר למשחק, ובמידה רבה (אם כי לא באופן טוטלי) גם ברפרטואר המועלה בתיאטראות ובמסגרת בתי הספר השונים למשחק.
למיטב ידיעתי, לאחר עיון ברפרטוארים במהלך השנתיים הללו, אף כי בעיית ההכרה בז'אנר קיימת במסדרונותיהם של כל המוסדות לעיל, ללא יוצא מן הכלל, נראה כי אותם בתי הספר אשר, מסיבות שונות, מעדיפים – אולי גם מסיבות דידקטיות – להעלות הרבה מופעים של קומדיה דֶל אָרְטֶה (ז'אנר שלו אקדיש כמה מילים מאוחר יותר בהרצאתי), musicals ישנים וכן קומדיות אירופאיות קלאסיות, והמדובר בראש ובראשונה ב"בית צבי" ברמת גן – מתחככים, בדרך כזו או אחרת, הן ברמה הטכנית והן ברמה התוכנית עם הטכניקה וכן עם "תורת הדמויות" של המלודרמה. אולי הם מתקרבים אליה יותר ממה שהסטודנטים עצמם מודעים כאשר הם מעלים מחזה של רומנטיקה דרמטית מהתקופה האמורה בצרפת.
בעוד שאין בראשי הסבר אחד, מקיף וקוהֶרֶנְטי לסלידה מהמלודרמה, אני חייב להודות שיש לי כמה וכמה הסברים, אשר חוברים יחדיו באופן די משכנע, או לפחות בעוצמה די חזקה: המלודרמה נחשבת לז'אנר יותר נחות, בייחוד יותר נחות מדרמות, אפילו מה שקרוי בעולם הדובר הגרמנית דרמות סוציאליות (מאותה תקופה ומתקופות המאוחרות לה), אך לעיתים גם ממחזות זמר פשוטים. קשה לי לומר באופן חותך האם היא נחשבת בקהל שבכלל מודע לרומנסקות ולרומנסות (בעיקר מאיטליה ומספרד; אך יש פה ושם דוגמאות כאלו גם מצרפת) כנחותה ביחס לאלו. אך כן ניתן לומר, שהבוּרְלֶסְקה הספרדית, שנחשבת כבר ז'אנר "בקושי" דרמטי המתקרבת לגבולות הפורנוגרפיה בתיאטרון עממי ובדרמה רומנטית, נחשבת נחותה אף יותר מהמלודרמה (ולמעשה זוכה להתייחסות כמעט אך ורק מצד חוקרי ספרות וחוקרי תרבויות איזוריות במרחב השפות הלטיניות).
אך בין אם מוצדקת או לא, למה הסלידה? כפי שרמזתי, חלק גדול מהעניין הינו שיפוט ערכי שהתפתח בתורת התיאטרון האירופאית בשלהי המאה התשע עשרה, גם בצרפת עצמה, אך בעיקר באנגליה ובגרמניה. אך עדיין העניין לא ברור די הצורך, לפחות בשלב זה. נדמה לי שהצלחתו המסחררת של הז'אנר החדש בתקופה האמורה בצרפת ובחלק משכנותיה הינה דוגמא די נדירה להיסטוריה של רעיונות כפי שאלה מתפתחים בתקופתם, וקצרה היריעה מלפתח כאן, בהרצאת מבוא מאתגרת זו, תיאוריה המקשרת בין תיאטרון, ספרות ותהליכים מגבשי אומה באותה תקופה, בצרפת ובכמה משכנותיה. אומר רק ברמז שגישתי איננה פסיכואנליטית, אלא הולכת, בקווים גסים לפחות, בעקבות גישות יותר חדשות בלימודי תרבות.
אך הבה נניח לרגע לפופולריות דאז ונתמקד בקושי באימוץ המלודרמה מאוחר יותר, כולל הרבה יותר מאוחר. אף שגם פה מדובר לדעתי בכמה אלמנטים, אני סבור שהדבר הבולט ביותר הינו הז'אנר הבלתי ריאליסטי של המלודרמה, אשר בכל זאת יותר הינו הרבה יותר ריאליסטי מהסיפור הפנטסטי (שכמעט לא היה נפוץ באותה עת, למעט המשבצת הצרה של סיפורי זוועה, הרומנים הגוֹתיים) אך מציג בעת בעונה אחת מספר די רב של דמויות פלָקָאטיות, (כמעט) חד-מימדיות בהצגת אישיותם. אמרתי אומנם "אלמנט אחד", אך כבר הצבעתי על כמה וכמה דברים.
לאֵלה מכם שמסוקרנים אך עדיין קצת מבולבלים, אני ממליץ שוב על ההקדמה הנרחבת בספר לעיל של מָרְקוּ, וכן על התרגומים האנגליים, באותו הספר, של שניים ממחזותיו של אבי המלודרמה: "קוֹאֶלינָה" ו"הכלב ממוֹנְטָרְז'י" (רצוי בסדר זה), שם תורת הדמויות והמצע הפילוסופי של רבים ממחזות אלה מוסברים היטב, וניתן לחוש חיש מהר בחלק מהמתחים הנוצרים בזאת.
ובכן, קיימת פה בעיה של התמודדות על הציר ריאליסטי-בלתי ריאליסטי, דבר המחודד פעמים רבות על ידי הרקע ההיסטורי (ולעיתים האיזורי) המאוד מובחן ומוגדר בתוכֵן של אותן המלודרמות. בייחוד ברמה המוסרית, אך גם בהיבטים אחרים של האישיות, קשה לדעתי "לעכל" הרבה מהמסרים האלה. ואפילו אם הדברים מתובלים במקצת בהומור, אין מדובר בזאת בגרסה פוליטית/חברתית מעודכנת או שנונה יותר של "נישואי פיגרו". במובן מסוים, לצד ואולי על אף ההנאות שניתן להפיק מהטכניקה, המוזיקה והתחכום במבנה העלילה במלודרמות כאלו - אשר חלקן אף שומר על שלוש אחדויות העלילה המפורסמות של אריסטו ומבחינה זו הינן לכאורה "אף קלאסיות ושבלוניות יותר" מאשר דרמות רומנטיות וחברתיות רבות – אני טוען שהמלודרמה הינו ז'אנר קשה לעיכול מבחינה פסיכולוגית. לדעתי פה קבור הכלב.
ניתן היה להעלות השגות נגדי ולומר: אז מה עם הדמויות האפילו יותר פלקאטיות של הקומדיה דל' ארטה? השאלה במקומה, אך התשובה כמעט מצויה בשאלה. זו קומדיה! וגם השיבוץ ההיסטורי של העלילה, במידה שקיים, הינו הרבה יותר רופף, ואינו יוצר מתחים דומים כמו במלודרמה, בציר הריאליזם- חוסר-ריאליזם.
פה המקום לציין, שלדעתי הקומדיה דל'ארטה אכן השפיעה, בדרכים עקיפות, על המלודרמה, אך זו רק השפעה אחת ולא העיקרית שעיצבה את פניה.
בעוד שאני מקווה שהצלחתי לגרום לקהל היושב פה לחוש בקשיים הפסיכולוגיים הכרוכים בקליטת המלודרמה כאזרחית שווה בנוף התיאטרוני, נדמה לי שגורם נוסף, שהופיע מאוחר יותר ומעֵבר לים – סתם במידה רבה את הגולל על המלודרמה במחוזותינו. כוונתי לספרות ולמחזאות המלודרמטית בארצות הברית, אשר מצטיירת (ובמידה מסוימת כנראה הינה כזאת, אך לא בכתיבה אמריקאית אני עוסק היום) כסיפורים/מחזות בהתאם המצטיינים ברגשנות מטופשת ובהגזמות אַפֶקטיביות, מעין "הרומן הרומנטי" בלבוש ובטכניקה מעט דרמטית. די אם אזכיר, כי באנגלית (בעיקר אמריקאית), בשונה מצרפתית וגרמנית למשל, משתמשים בשם התואר melodramatic כמעט כמילת גנאי, בייחוד בהקשר של ביקורת ספרות וכתיבה, כמילה נרדפת ל"רגשנות/אימפולסיביות מוגזמת/מעושה/שלא במקום (כדי להבהיר נקודה מסוימת)". אומנם, במסגרת תורת הדמויות של המלודרמה האירופאית עליה דובר קודם לכן, כולל הצרפתית, נעשו לעיתים "הפשטוֹת פסיכולוגיות" שכאלו בדמויות הפועלות, אך לאו דווקא ולא במיוחד בכיוון הזה של ה"מלודרמטיות הרגשנית". נראה כי אני שותף, לפחות סביל, לדעה שלילית זו על מלודרמות אמריקאית, כי עובדה היא שאני כבר לא יכול להזכיר שמות של מחברי מלודרמות אמריקאיות מתחילת המאה העשרים, דבר שפעם ידעתי.
ובכן, מה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב? קודם כל צריך ללמד מהי מלודרמה. יש להתחיל אומנם מצרפת ובמקביל מגרמניה, אך היה רצוי לעסוק גם באיטליה ובספרד, תוך התחברות אל ז'אנרים אחרים, דרמטיים וספק-דרמטיים, תוך התייחסות מחודשת, מפרספקטיבה אחרת, אל הקומדיה דל'ארטה שממילא מהווה חלק מתוכנית הלימודים אפילו במגמות ספרות בתיכון, לא רק במגמות תיאטרון.
דבר שני שלדעתי חשוב לא פחות – הינו להציג את המלודרמה האמריקאית ואת השימוש הלשוני בביטוי "מלודרמה". אחר כך יוכלו התלמידים לשפוט האם מדובר באמת, במלוא מובן המילה, באותו תחום יצירה/תרבות או לא. מטבע הדברים, דרישות ההעמקה וההתנסות בקריאה של מלודרמה אמריקאית יהיו מאוד שונות במקרה של תלמידי ספרות ובמקרה של תלמידי תיאטרון.
אך אני יוצא מנקודת הנחה שאֵלה הראשונים ואלה האחרונים ייתקלו, במוקדם או במאוחר, בשימוש הלשוני האחרון ב"מלודרמטי", בו נימת זלזול גלויה. ועל כן מוטב ששתי האוכלוסיות האלו ידעו במה דברים אמורים, ללא קשר לעיסוקם הספציפי כיוצרים וכחוקרי תרבות.
