רטוריקה - אז ועכשיו
הרטוריקה החדשה מתגנבת לאיטה בחזרה אל אולמות ההרצאות, כשהיא מנותקת כמעט כליל משורשיה הקלאסיים
יותר ויותר אני נתקל כמתרגם, אך בעיקר כמדריך ויועץ לסטודנטים בהכנת עבודות ופרזנטציות, שהרטוריקה, המקושרת באופן היסטורי עם יוון ורומי (אל מי מהן יותר – זו שאלה מורכבת ותלויית מסגרת), אשר במשך עשרות שנים הפגינה נוכחות די בולטת בחוגים ללימודים קלאסיים ונוכחות מצומצמת אך בכל זאת מורגשת בחוגי התיאטרון ונוכחות שיורית בחוג לפילוסופיה – אט אט חוזרת לאופנה.
נדמה לי שחזרה זו, מהוססת במקצת, הגיעה עם התגבשותם של לימודי התקשורת, בתחילה בתוך לימודי התרבות ואחר כך כדיסציפלינה פחות או יותר עצמאית, באמצע ובסוף שנות השמונים, בעיקר בבריטניה, אך גם בארצות הברית ובגרמניה.
חזרה זו הייתה בתחילתה תופעת לוואי של התרחבות המחקרים על תקשורת פוליטית, בהמשך התעצמה בגלל ריבוי ערוצי התקשורת וסוגי המדיה, אפילו עוד לפני שהאינטרנט הפך לכלי נפוץ, ובמקומות מסוימים נכנסו לתוך נושא הרטוריקה בתקשורת פוליטית ובמדיה השפעות על תורת פעולות הדיבור והפרגמטיקה, נושאים ותחומי משנה בתוך הבלשנות. אך ככל שידוע לי, בשום מקום במערב לא נודעה לנושאים אלה השפעה מכרעת על התפתחות חקר הרטוריקה.
בעוד שההשפעה השטחית של גל התעניינות זה היה חידוש קל של ההתעניינות בקלאסיקה בעולם האנגלו-סקסי, הרי שהדבר חשף שוב וגם העמיק את הידע והאחיזה של העולם העתיק בארצות דוברות גרמנית וצרפתית. אין זה מקרה שיש קתדרה וחוג עתיק יומין לרטוריקה דווקא בטובינגן שבגרמניה.
ואף שאני שמח שתלמידי ממשל ברייכמן מתחבטים בסדנה לתקשורת עם סוגי הטיעון (לוגי דליברטיבי או אתי – על פי אריסטו), אופן הצגת הטיעונים, אופני הלוגוס, הפאתוס והאתוס, ומוכנסים ברמיזה אל קשרים בין סגנון, תחביר ואפקט רטורי – צר לי כי ההקשר הכללי כה רחוק, לא רק מהתלמידים של הדיסציפלינות הללו אלא גם מוריהם.
ובעוד שאריסטו ו"אמנות הרטוריקה" שלו חשובה במיוחד לתלמידי דרמה ותיאטרון, אני מוצא שהיא עוסקת בהכללות דידקטיות למי שכבר אמורים לדעת יותר. קצרה היריעה במסגרות האלו ללמד את הרֶטור, הלא הוא נואם, הכי חשוב של תקופת הקיסרות קיקרו, אשר השאיר חומר כה רב ונאומים אותנטיים בפרלמנט ובמערכות הציבוריות הרומאיות בהן עבר. פשוט אין זמן לכל אלה. קיקרו עוסק גם באופן מפורש, וגם בחיבורים אחדים שלו ניתן להסיק את הדברים מבין השיטין, בקשר בין רטוריקה וחינוך, כאשר הוא משרטט את דמותו של החינוך ובן התרבות לפי השקפתו.
נחמה פורתא מצאתי בדוגמאות עם ניתוחי נאומים מפורטים ותמצית רקע היסטורי, המוצגים לאחרונה בקורסים כאלה, והלקוחים מההיסטוריה האמריקאית, בייחוד לפני מלחמת האזרחים. יש בכך חומר תרגול טוב, עם דוגמאות למכביר של לוגוס ופאתוס.
אבל אם הדבר היה תלוי בי, אם אני הייתי זה שצריך ללמד – הייתי מתחיל בהתחלה, מצויד רק עם תיבת כלים קטנה של מונחים בלטינית, בהתחלה. וכאשר אני מדבר על ההתחלה, אני לא מדבר על התחלה כרונולוגית, שכן כבר במאה השישית לפני הספירה יש התייחסות כאלו ואחרות לרטוריקה ביוון, שלא אעמוד עליהן ועל מקומן כאן. כוונתי ל- "מוסד הרטוריקה", או "כינון הרטוריקה", הלא הוא ה- Institutio Rhetorica של קְווינְטיליאנוס, הרומאי בן ספרד, בין המאה הראשונה לספירה.
הייתי רק מדגים בקיצור נמרץ מעט מהאימונים והתרגילים שלו, אך מכניס קצת מהדיון בחינוכו ובייעודו של הנואם.
במילים אחרות, לא תמיד הסקירה הכרונולוגית משרתת את המטרות הדידקטיות והכלליות העומדות מאחורי הצגתו והכנסתו של נושא לקוריקולום - באופן הטוב והמאוזן ביותר.
לדעתי על קרקע דידקטית זו, יהיה קל יותר להבין את קטגוריות הרטוריקה של אריסטו שרובן בעלות אוריינטציה דרמטית. יתרה מזאת, ולא פחות חשוב, כך יוכל התלמיד להבין באופן מאוזן יותר את מקומן של קטגוריות ארוסטוטליות אלו בתקשורת, בשפה כתובה בשונה משפת דיבור, ויגיע אולי – כך יש לקוות – לתחושה של נקודות התפר האורגניות בין ספרות ורטוריקה, דברים אשר קשה לעיתים לחדור אליהן בניתוח מודרני של תקשורת פוליטית.
בנימה דומה, אם כי פה אני פחות בטוח בעצמי, ייתכן שהוא יבין את גודל השעה ההיסטורית בסיטואציות מסוימות בהסתמך על כלים רטוריים, כך למשל בהיסטוריה האמריקאית – נאומו של דניאל וובסטר, אחרון הפדראליסטים, בדברי השבח שלו לנשיאים שמתו לא כל כך מזמן, ג'פרסון ואדמס. אולי יגיע לכך התלמיד בעזרת הכלים של קווינטיליאנוס למרות שבוודאי לא יהיה זמן להיכנס לעובי הקורה של ההיסטוריה הפוליטית והקונסטיטוציונית של שנות העשרים והשלושים של המאה התשע עשרה בארצות הברית, עת גיבוש המניפסט הדמוקרטי של אנדרו ג'קסון.
ייתכן שאני משוחד במידת מה, ונותן יותר מדי קרדיט לקווינטיליאנוס, אך ללא ספק מדובר באתגר דידקטי רציני. ומעֵבר לכך, השימוש בנאומים היסטוריים חשובים מאיזורים ותקופות שאינם רחוקים לגמרי מהתודעה, אך גם אינם ידועים כהווייתם במחוזותינו – הוא כלי מעניין, גם לבחון קונצפטים להוראת הדידקטיקה, וגם לבחון כל מיני מושגים בדידקטיקה עצמה, על אפקטים של טיעונים, עריכת טיעונים בסידור לפסקאות וכו'. כמובן, הרטוריקה על פני ציר ההיסטוריה עשויה או עלולה להביא עימה הפתעות. אני בכל אופן מוכן ומזומן למסע!
