מרינה בסינמטק בחיפה
הילרי סוונק וגבולות הפסיכולוגיה החברתית
מאת נועם קסל
כבר כמה שנים, כך במקרה, לא פקדה מרינה את ספסלי הסימנטק בחיפה, ליד האודיטוריום, למרות שהסתובבה באיזור זה לא מעט.
מרינה, עולה ותיקה מאוקראינה הקרפטית, אותו איזור בצפון מערב המדינה הגובל בפולין, סלובקיה, הונגריה ורומניה (ואשר בו מדברים גם הונגרית ודיאלקט אוקראיני מיוחד), כבר נמצאת 11 שנה בארץ. את התיכון היא סיימה בחיפה.
עכשיו היא בשנה שנייה בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. במסגרת פרויקט בסוף השנה השנייה, אשר בא להעריך (גם מנקודת ראותם של הסטודנטים) תחומי משנה שונים בפסיכולוגיה, "נפל עליה התיק הלא קל" של הפסיכולוגיה החברתית.
מרינה החלה לכתוב רשימות, אך החליטה שחסר בכל העניין, בהרצאתה העתידית – קצת נופך דרמטי. שכן דעתה כבר הייתה די מגובשת בשאלות יסוד: מהי הפסיכולוגיה החברתית? אלה נושאים הם באמת תחום מחקר ואובייקט מיוחד לכללים מיוחד ואלה נושאים הם סתם "מריחה" וכו', מפלט של אלה שלא התברגו בממסד הקליני וכו'.
אך תשאלו, מן הסתם, למה לסינמטק? מה מציגים שם? ובכן, נודע למרינה שהסרט בו מככבת הילרי סוונק על "אחוות בנות" (sorority) בקולג' אמריקאי בחוף המזרחי, אותו היא ראתה כבר פעם או אולי אפילו פעמיים בכבלים. מכיוון שבאופן רשמי לפחות, הפסיכולוגיה החברתית עוסקת בשינוי עמדות, בעיצוב עמדות, ובכלל בהשפעות הקבוצה על הפרט – הנושא נראה מתאים.
ואומנם, החוויה מול המסך הגדול מאוד שונה מאשר בווידאו או בכבלים. מרינה נהנתה מהסרט, ובייחוד מהמשחק הנפלא ומהדמות המעודנת אך יחד עם זאת עצמאית ודעתנית שמשחקת הילרי סוונק. כה שונה מתפקיד ה- Tomboy שלה ב"בנים לא בוכים".
אך ככל שהעלילה הסתבכה שם, במסגרת ה"התעללויות והפעלולים המסוכנים שהבנות הטילו על בנות אחוותן בקולג' " כך גם הרגישה מרינה יותר ויותר מאוס, שובע נפשי הגובל בגועל. "מה זה השטויות המסוכנות האלו, ועוד בנות? מילא הבנים באותו הקולג' אשר לוחצים ומאיימים על הילרי סוונק שלא תחקור את הסוד האיום של שֶלְבּי אשר נפלה ממרפסת גבוהה, כשהיא מנסה לתלות איזה דגל או סמל של האחווה, ואשר – כפי שמתגלה אחר כך – בכלל לא הייתה שתויה. "טיפשים האמריקאים האלה, אפילו משוגעים", היא אומרת לעצמה. לפני שהיא כמעט נרדמת בכיסאה, ואז – למרבה המזל או לא מצלצל פעמון ההפסקה – היא מספיקה לחשוב אולי זה לא הסרט המתאים, אולי היא עכשיו במחלקת
ה- Abnormal Psychology, לא Social Psychology. "טוב, " היא אומרת לעצמה בהפסקה, "הרצון להשתייך לקבוצה הוא בפירוש נושא השייך לפסיכולוגיה החברתית", אך עד כמה? מה לעשות? ואלה תכנים יוצקים האמריקאים לתוך האחוות הללו עם שמות משונים של אותיות ודמויות יווניות. גם אם נדרשים טקסים, מדוע התעללות כזו, מה שקרוי hazing, בחדשים?"
בכל מקרה, גישתה של מרינה הייתה מלכתחילה – שלפחות חלק ניכר מהפסיכולוגיה החברתית הינו נושאי התנהגות בהם צריכים לעסוק פסיכולוגים המתנהגים – מטעמים טובים ולא טובים כאחד – לבהוויוריזם. גם תיאוריית הדיסוֹנָנְס הקוגניטיבי, אשר נחשבת לציון דרך משמעותי בתולדות הפסיכולגיה החברתית – לא קשורה בהכרח ללחצים חברתיים, לְמה שהאחרים יגידו, לתחושת השתייכות, אף כי כל הדברים הללו אפשריים.
ויש גם ענף אחר, בייחוד בפסיכולוגיה החברתית המתודולוגית האמריקאית, אשר עוסק בסטטיסטיקה ברמה גבוהה, בתכנון ניסויים חברתיים ובהשפעות, הטיות שהפרט חווה או חשוף להם תוך כדי יישום מדיניות חברתית. הדוגמא הבולטת ביותר הינה דונאלד קמפבל ז"ל מאוניברסיטת שיקאגו (נורת'ווסטרן). מאידך, מרינה התקשתה לראות הבדל עקרוני, תיאורטי בין אלה לבין אנתרופולוגים יישומיים העובדים בערים ובקהילות במערב.
בשליש האחרון של הסרט, כאשר הילרי סוונק עמדה על שלה, ניהלה מאבק למען האמת ולבסוף פרשה מהאחווה (אף כי הסרט לא מבהיר האם זה היה רק מהלך זמני או תמידי) – התעודדה מרינה במקצת. "אולי האמריקאים בכל זאת לא לגמרי משוגעים", היא חשבה.
לקראת סיום, הייתה תחושתה של מרינה שיש כמובן יחסי גומלין בין החברה לפרט ברמה הפסיכולוגית, מסקנה שכמובן אינה מרעישה, אך נושא העֲמדות, ובפרט שינוי עמדות – אינו "מתלבש" באופן נקי על תחום הפסיכולוגיה החברתית. או, לכל הפחות, זה לא שם מוצלח. הרצאתה בכיתה קרמה אט אט עור וגידים, עם כל אי הנחת שהיא חשה מההגדרות הנוכחיות של הפסיכולוגיה החברתית. היא החליטה לבסוף על השתלשלות הנושאים להלן: "חשיבה חברתית" – "עמדות" – תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי – תכנון וביצוע שינוי ומדיניות חברתית. היא חשבה שיהיה זה נבון יותר להתקדם לעֵבר הנושא האחרון, בו היו לה הרגשות יותר חיוביות ומוגדרות, שכאן יש לפסיכולוגיה החברתית משהו ייחוד להציע.
וכנגמר הסרט חיכתה לה הפתעה נעימה מסוג אחר. היא פגשה את אלכנסדרה, חברתה מאוּז'גוֹרוֹד, בירת אוקראינה הקרפטית, אשר עברה לפני שלוש שנים מחיפה לחדרה. "היי, מרינה, איזה עולם קטן! היית מאמינה שבאולם קטן זה יישבו שתי חברות מאוז'גורוד?"
"אכן מקריות מדהימה", אומרת מרינה בעברית, ואז הן עוברות לדבר ברוסית, שכן באוקראינית כבר בכלל לא מדברים בארץ, והונגרית הן שתיהן יודעות, אך מבחינה סוציולוגית זה היה מוזר, בקבוצת גיל זו, לדבר בהונגרית.
"איך נהנית, אלכסנדרה?"
" אין מה לדבר, הילרי סוונק נהדרת, כמעט הייתי אומרת שחקנית בחסד עליון, אך במחשבה שנייה היא פשוט שחקנית אופי טובה עם קסם תמידי משלה. אבל האמריקאים משוגעים, אין מה לומר, מה שאנשים עושים לעצמם בקולג', ועוד בנות!"
מצד אחד, הכל היה צפוי. מצד שני, היו אלו יכולות להיות המילים שלה. מה, העמדות שלהן (כמעט) לגמרי זהות? ואז היא שבה, מזווית אחרת, לנושא העמדות. מי המדברת כאן, מי המביעה עמדה כאן – עולה ותיקה בישראל? ילידת איזור גבול רב-לשוני ורב-תרבותי ממערב אוקראינה, משלהי התקופה הסובייטית? או ישראלית ילידת אוקראינה? ואת השאלה הזאת, הן לגבי עמדות והן לגבי השייכות והצורך בשייכות – ניתן היה לשאול לגבי שתיהן.
