רפורמת דברת - שאלות בצל סיום עבודת הוועדה בעניינה ותחילת יישומה
מישרת המורה ומעמד המורה בישראל
מאת נועם קסל
הן בבחינת גילוי נאות והן על מנת שדבריי יובנו כהלכה בהמשך הדברים, אני, נועם קסל, שאינני איש חינוך בהשכלתו, רואה בכל המהלך הקשור בהקמת כוח המשימה הלאומי, הקרוי "ועדת דברת" כברכה. בניסוח מעט פשטני, אני סבור שהרבה יותר טוב (יהיה) עם דברת מאשר ללא עבודת הוועדה הנ"ל.
באשר לבקיאות שלי בחומר – הרי שלא קראתי את הדו"ח על נספחיו במלואו, אלא רק חלקים מרכזיים בו, בנוסף לעיון בסקירות נרחבות בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה בעברית.
ידוע לכל, ולמעשה לא ניתן היה לצַפות אחרת, שהדו"ח ייושם, ככל הנראה על פי תוכנית חומש, במשך מספר שנים, כלומר באופן הדרגתי ובחלק מהישובים בהיקף חלקי. במאמרי זה איני רוצה לגעת בשאלת מפעל ההזנה ואפילו לא בשאלת המעבר לחמישה ימי לימודים, כלומר יום שישי ללא כל פעילות בכותלי בית הספר, אלא לשני המרכיבים המרכזיים האחרים ברפורמה: יום לימודים ארוך וכיתות קטנות.
על פי חוש ה- Realpolitik שלי, בהינתן מצב המשק בכללו ומצבן של רשויות מקומיות ספציפיות בפרט, יחלפו למעלה מחמש שנים עד אשר כל הכיתות יוכל להיות קטנות. ואף כי איני יודע מה ההגדרה המקצועית ל"כיתה קטנה", ועל פי הגיוני עשוי הגודל האופטימלי להשתנות במקצת במקצועות לימוד שונים, אני אקח כהגדרת עבודה כיתה בת פחות משלושים תלמידים ככיתה קטנה.
בעוד שלטווח הארוך לפחות, בראייה מערכתית, שני האלמנטים של יום לימודים ארוך וקיומה של מערכת פעילות בית-ספרית בת חמישה ימים ללא ספק קשורים זה בזה, הרי שהקשר אינו מאוד הדוק ובל יינתק, ולו מהסיבה שבישובים רבים, בייחוד הפחות מבוססים ביניהם, לא ניתן בראייה חברתית וקהילתית לעבור במישרין לחמישה ימי לימודים בבית הספר, במקרים אחדים אפילו ביישובים שהחלו את המעבר ליום לימודים ארוך.
ועכשיו, כשאני מגיע ליום לימודים ארוך, ברצוני להדגיש שבין אם חושבים שהרעיון מוצלח מבחינה מקצועית, בר ביצוע או לא (על פי האינטואיציה ההתחלתית שלי, כפי שיוצג באופן מלא יותר בהמשך הדברים, הדבר נראה לי כמעט משימה בלתי אפשרית) – ההתנהלות סביב נקודה זו היא מרכזית וסימפטומטית לדברים רבים, טובים ורעים כאחד, ברוח המנשבת מתנופת הרפורמה המהפכנית של דברת. התחלת יישום האלמנט הזה ברפורמה אף מאוששת את התיזה שלי עוד יותר, באופן לא מפתיע כאמור.
עוד בשלבים יחסית מוקדמים של עבודת הוועדה, בראיונות הראשונים שהעניק שלמה דברת, הוא דיבר על הצורך בהגדרה מחדש של מישרת המורה. דובר בזאת בו-זמנית על הגדלת היקף המשרה ושיפור משמעותי בתִגמול הכספי.
מה שנראה לי מוזר מאוד מלכתחילה, בלשון המעטה, היה הנושא של יום לימודים ארוך עד השעה ארבע אחר הצהריים. מבלי להיכנס לבעיה האמיתית והראויה לדיון של מורים שחוקים במערכת, לא נראה לי פשוט הגיוני שמורה יעבוד משמונה או תשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, אפילו בהנחה שהשעות אחרי אחת בצהריים הינן שעות עזרה והדרכה בהכנת שיעורי בית, כלומר עבודה יותר פרטנית ולא עבודה במתכונת של שיעור פרונטלי בפני ארבעים תלמידים. ובהתחלה לפחות (אולי בדו"ח הסופי נאמרו דברים יותר מפורשים) הושארו עמומה השאלה מי יעביר את השעות הנוספות – האם יהיו אלה אותם המורים, אשר אולי ביום מסוימים ילמדו פחות שעות פרונטליות במסגרת התארגנות מחודשת, או עוזרי הוראה/סמינריסטים/מורים מחליפים/סטודנטים וכדומה, או שילוב בין השניים.
הרושם המתקבל מהדיווחים בכלי התקשורת בשבועות האחרונות הינו כי המגמה הכללית להפקיד שעות נוספות אלו בידי סטודנטים ועוזרי הוראה כאלה או אחרים.
איני פוסל זאת אפריורי, ואף נראה לי שהדבר עשוי לצקת תכנים חדשים ואולי אפילו שדרוג ממשי במסלולי ההכשרה של מורים בסמינרים ובמדרשות. אך אני חייב לציין, באותה נשימה, שהדבר התקבל, לפחות בראי התקשורתי (בשונה אולי מדיונים פנימיים יותר פרטניים בשלבי עבודה מתקדמים של הוועדה) כ- deus ex machina, בבחינת דבר שנפל משמיים.
וכפי שאמרתי, ההתנהלות בנושא זה סימפוטמטית לרוח או אפילו לרוחות חזקים שנישבו ברוב תקופת עבודה של הוועדה, אף אם לא בתחילתה, מבחינת היחס למורים בכלל ומבחינת ההתייחסות לזכויות ולחובות של המורה בהיבט האנושי-סוציאלי, לא רק פדגוגי-דידקטי.
בעוד שאינני סומך את ידיי בלב שלם על המבקרים את עצם קיומה של ועדה בראשות איש עסקים, מוכשר ובעל תודעה חברתית גדול ככל שיהיה, אני שותף לביקורת על העובדה שלא ישבו בוועדה, כחברים קבועים, בשונה ממורים שהשתתפו בישיבות ובסיורים בודדים - אנשים שהינם מורים פעילים, העובדים עכשיו במערכת כמורים (לא אנשי חינוך שהיו מורים בעברם הרחוק). זו בהחלט נקודת תורפה בעבודת הוועדה, ולא רק באסתטיקה הציבורית שלה.
אותה "סימפטומטיות" מאפיינת, ואף ביתר שׂאת, ללא צורך בכל מס שפתיים, את ההתייחסות לסמינריסטים, לאֵלה שעוברים הכשרה להיות מורים. שכן אם המגמה שתוארה לעיל, המאצילה סמכויות של עוזרי הוראה לידי סמינריסטים כחלק בלתי נפרד מהמערכת הבית-ספרית (בשונה ובנפרד מהאימון של הסמינריסט בבית ספר, כשרכז או מורה בכיר מהווה מאמן שלו ומלווה אותו בשיעורים פרונטליים בכיתה) – הינה מהפיכה אמיתית, שמן הראוי היה לבצע אותה בעצה אחת או לפחות תוך הידברות עם המערכת המופקדת על הסמינרים והכשרת המורים בכללה.
ואף כי איני מצדיק את כל ההתבטאויות של ראשי ארגוני המורים, שחלקן חטאו בדמגוגיה זולה ובפישוט יותר של בעיות ובמאבקי כוח מול משרד החינוך (לצורך ושלא לצורך), הרי ששאלת היקף מישרת המורה והגדרת תפקידו של המורה, שהינה שאלה ישנה-נושנה, עולה עכשיו ביתר שאת עם תחילת יישום הרפורמה. שאלתי זו אינו עוסקת רק בגובה שכר ובמניין שעות, אלא בסיווג עבודתו של המורה – האם המורה הוא עובד במערכת החברתית, הסוציאלית? (לא עובד סוציאלי כמובן!) ומה נובע מכך לגבי הגדרת מישרתו? גם לפני דברת, ברור שמורים וגם לא המצטיינים והמשקיעים ביניהם, היו חייבים להשקיע שעות בהכנת מערכי שיעורים, בבדיקת בחינות ובישיבות מורים כאלו ואחרות. אך עם תחילת יישום רפורמת דברת, עולה השאלה כאמור באופן מחודד יותר. צריך גם לבדוק, בפועל, עד כמה הוטב מצבם הכספי של המורים במסגרת הרפורמה, לאור הגדרת תפקידם מחדש, אך לא זאת בלבד.
עתיד המערכת לא תלוי רק במורים, אך תלוי בהם במידה רבה, וגם מעמד המורה עליו דיברתי, תלוי לא מעט בהם. בעוד שעל פי הגדרה, רפורמת דוברת לא יכולה ולא צריכה להיענות בחיוב לכל הדרישות והתביעות הלגיטימיות של ארגוני המורים במעמדם כאיגודים מקצועיים, אין המורים צריכים להירתע מלהקשות קושיות ומלשאול את השאלות הנוקבות הללו, ברמה כספית וברמה ערכית וכלל-מערכתית כאחד.
וכל המערכת תצא מורווחת, אם בהתייצבותם המחודשת מול קברניטי משרד החינוך, יַחְברו ארגוני המורים עם ראשי המערכת המופקדת על הכשרת מורים, אשר התנגדו רוב הזמן לרפורמת דברת בנפרד ומנימוקים פרטיקולריסטיים שונים. לשני האלמנטים הגדולים הללו בתוך מערכת החינוך, שאומנם אינם שווי גודל ושווי כוח, יש הרבה להרוויח או להפסיד בהתאם מהמשך יישומה של רפורמת דברת. לשניהם יש דרישות ואינטרסים לגיטימיים, ולפי דעתי שניהם קופחו ולא זכו ליחס מקצועי ואנושי הולם מהוועדה שעל פי רוממות גרונה מעלה את עבודתם על נס. אך הדבר לא יהיה לגמרי קל, שכן לשם שיתוף פעולה ענייני וסוחף וחבירה "כצוות מנצח", יהיה עליהם - והדברים אמורים במיוחד לגבי ראשי המערכת המופקדת על הכשרת מורים וסמינרים - להתעלות על אינטרסים פרטיקורליסטיים ובייחוד על אינטרסים קצרי-טווח, כמו מספר הנרשמים ללימודים בשנה-שנתיים הקרובות, ולהישיר מבט אל התמורות האמיתיות בחינוך, שכבר התרגשו עלינו עוד לפני שוועדת דברת החלה בעבודתה, ואלו אשר עשויות או עלולות, בהתאם להשקפת עולמו של המתבונן, להתרגש עלינו כתוצאה מרפורמת דברת. מדובר בטרנספורמציה מחשבתית לא קלה, אך אפשרית.
