פסי, זאת שמדריכה אותנו מדברת בלי סוף, איזה קול מעצבן יש לה, כמו של מתכת.
"איך אנחנו יודעים שחורף עכשיו"?
איזו שאלה מפגרת. מסתחרר לי הראש, אני רוצה לישון. אני שומעת זקנה אחת עונה "גשֶׂם". כי הלשון שלה מפריעה לה והיא כל הזמן בורחת לה מהפה. אני שומעת רק את פסי, היא לא מניחה לאף אחד, טוב שאותי היא לא שואלת. הו כמה שאני עייפה, אני רק רוצה לישון. אני בכלל לא מבינה מה אני עושה כאן, מלא זקנים שאף אחד לא מדבר, רק אחת יושבת על ידי, לא יודעת איך קוראים לה, היא אומרת שהיא הולכת לבית ספר, איך היא הולכת לבית ספר אם היא כל הזמן כאן. די אני רוצה רק לישון, והפסי הזאת סתם מבלבלת את המוח לכולם, אני לא יודעת מי הביא אותי לכאן, גם אליעזר לא בא איתי, איך הוא יכול להשאיר אותי לבד, אני יודעת מה קרה, הוא החביא את המפתח והוא ברח, הוא לא מבין שכואבת לי הבטן, לפחות היה אומר משהו. אוף
מישהו נוגע לי בכתף, אני רוצה לישון, מה לא מבינים זאת.
"אימא" אני שומעת.
"הו הנה היא סוף כל סוף באה אלי".
"אימא, תראי מי הגיע לבקר אותך".
"מי"?
"את זוכרת את ברכה ואת נעמי".
"לא".
"זו הבת של מאשה"? שואלת פסי.
"זו הבת שלי". אני שומעת את זאת מאחורי.
"כמה היא דומה למאשה, מדהים". אומרת פסי. אבל מי זאת מאשה, על מי הן מדברות.
שתי הילדות מנשקות אותי, הן כאלו יפות, אבל אני לא יודעת למה הן באו לבקר אותי.
"מה שלומך סבתא"? הן שואלות.
"את רוצה לרדת למרפסת, יש שמש חמה בחוץ". אומרת בת שלי.
"נו טוב".
כוס המיץ בידיים שלי, אני נוסעת, המעלית נפתחת, אני שומעת את הבנות מעירות עם קצת חיוך.
"אימא תיזהרי איזו נהגת את, עוד מעט היית מדביקה אותה לקיר".
"את מי מדביקים לקיר". אני רואה את שתי הבנות הצעירות צוחקות , הן עומדות אחרי, אני רואה אותן במראה, אני לא יודעת מי הן.
"יש כאן שולחן וכיסאות". אומרת בת שלי.
"אין כאן שמש, שימי אותה בשמש". מי זה אותה, אבל אני לא רואה שום אותה.
"אימא, תיזהרי עוד מעט היית פוגעת בעגלה של סבתא".
"אז תעזרו לי, איזה כסאות כבדים". והן עוד פעם צוחקות.
"ברכה ונעמי תעמדו ותחבקו את סבתא, נצלם אתכן".
"תראי, איך יצא". הן אומרות.
"את כל כך שמנה, כל כך יפה וכל כך שמנה".
"סבתא, יש לה תינוק בבטן".
אני לא מכירה את הבנות האלו, למה הן באו לבקר אותי, כמה נעים כאן בחוץ. אוף אוף כואבת לי הבטן.
"אימא מה כואב לך"?
"כלום".
"סבתא, את רוצה מים מינרלים הם טעימים בטעם תפוח".
"קצת".
"נכון טעים".
"ככה,ככה".
"תראי איך שהיא מחזיקה את הבקבוק, היא לא מוכנה לוותר עליו, הלך עלייך ברכה".
מה הן צוחקות כל ה זמן, הן יושבות על ידי ומפטפטות ורק צוחקות.
"טבעת יפה יש לך". אני מביטה על טבעת הנישואים של זו בהריון.
"ואיך הטבעת שלי"? מראה לי השנייה את טבעת הנישואים שלה.
"זאת יותר יפה". אני מצביעה על זאת שבהריון.
"טוב, זאת טבעת נישואים חדשה, שלי ישנה".
"סבתא, איך קוראים לה". הן מצביעות על בת שלי.
"חנה בננה".
"אז היא יודעת, היא מכירה אותך". אני לא יודעת מי מכירה אותי.
"אימא, את יודעת איך קוראים לה". אני מצביעה על ברכה.
"ברכה".
"ואיך לה".
"נעמי".
"באיזה חודש את".
"בחודש שישי". עונה לי הילדה הזו. למה בת שלי הביאה אותן איתה, אני לא מכירה אותן.
בת שלי מקבלת שיחה בטלפון שלה, אני לא יודעת על מי היא מדברת, היא אומרת שהיא יושבת עם אימא וגם שתי הבנות שלה איתה, ואמא מרגישה טוב.
"עם מי דיברת".
"עם מאשה, היא מוסרת לך ד"ש.
"סבתא ,כמה ילדים יש למאשה".
"חמישה ילדים". הן עוד פעם מתגלגלות מצחוק.
"איך הדביקה למאשה חמישה ילדים, חצי ילד אין לה".
מי הדביקה על מי הן מדברות, הן עוד פעם צוחקות.
"אימא, זהו הביקור נגמר צריכים להחזיר אותך לחדר האוכל, יש ארוחת צהריים עכשיו".
"אה, אין מה לאכול".
"את חייבת לאכול משהו". אומרת לי בת שלי.
על מה בת שלי מדברת עם האחות, היא מסתכלת כל הזמן עלי, הרבה זמן היא מדברת איתה, שמו לי בשולחן פרוסת לחם, אבל אין לי תיאבון, אני עייפה, רוצה לישון.
"אנחנו חושדים שהמחלה חזרה אליה ויש לה גרורות כנראה בריאות, אחותך לא מעודדת לעשות משהו , כי אין אפשרות לעזור, לדקור ולענות אותה בבדיקות. אין טעם, ננעים לה את החיים עם מה שנשאר לה".
"לפי מה אתם חושדים שמדובר בסרטן"? אני שואלת.
"לפי הכאבים שלה, חוסר התיאבון, האָפַּתְיָה שהיא סובלת ממנה, וכל חודש היא יורדת ב 2 ק"ג".
לא יודעת אם ההסבר הזה שכנע אותי, יצאתי משם ברגשות מעורבים, מצד אחד אם זה סרטן, שייקח אותה מה שיותר מהר שלא תסבול, לא נותר לי אלא לנשקה לפרידה.
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
