עניין של מבט

עניין של מבט

...לנגד עיניה ריצדו הבזקים מיום היכרותה עמו ועד היום, כשהם עומדים להיכנס בברית. כורתים ברית לכל ימי חייהם. כל ימי חייהם! זה נשמע לה פתאום מאיים.  הספק האפרורי נשקף מן החלון שאליו בהתה עתה, וחלחל אל השמחה הגדולה שאופפת אותה, ממש כמו השטיח העליז שבחדרה.

אמת, אהבה אותו מאוד. זה יום חלומי, יום התגשמות חלומה הגדול – להינשא. למסד קשר. להיות אשתו של, לומר ולחשוב "בעלי", לצאת סוף סוף מן הבדידות, המאיימת דווקא באירועים מיוחדים, והחשוב מכל להיות נשואה דווקא לו. כל מה שביקשה מצאה בדמותו המלבבת. ניסתה לבחון בתוכה פרט פרט באישיותו המרתקת, שוב ושוב, בהתרגשות גדלה והולכת. אבל, משהו ניקר בה. משהו שלא עמדה על טיבו. קול לחש לה שלא תרפה ותבדוק. קול אחר העיז ואמר שאולי לא...

נותרו לה רק עוד כמה שעות לבדה ואולי להחליט לפני שיהיה מאוחר.

משהו במבטו האוהב תמיד, היה נוטש אותה לעיתים ובוהה מעבר לה. זה היה מקום שאליו לא יכולה להיכנס. ולא היה מקום כזה שלא היתה יכולה להיכנס אליו. עם הנחישות, ועם הדבקות במטרה הגיעה לכל אשר רצתה. עכשיו גם תפקידה החדש הקנה לה תעודת עיתונאי. תעודה שפתחה לה דלתות, לא פעם מתוך חשש גדול של האנשים מן הכלי המצוי בידיה. העיתון העניק לה תחושה של עוצמה, שאין דבר העומד בפני יכולתה, לא רק לדעת אלא להביא את הדברים ממש כפי שהיא רואה אותם, לעצב דעות של אנשים על פי נטיותיה היא. לפצח נסתרות, ולפתוח סגור לבם של מי שכבר איבדו אותו אי שם בדרך לתהילתם. ובמבטו – חידה.

נכון,  חשה איום מן הנישואין  על החופש האינסופי שלה, החופש הגיאוגרפי, החופש העל-זמני, חופש המחשבה וחופש הביטוי. כבלי נישואין, הם אכן כבלים. ובאופן פרדוכסלי גם האהבה שעמה ריחפו היא והוא יחדיו אל מחוזות חדשים לבקרים, גם האהבה הזאת, הרגישה – כובלת אותה עכשיו. אותו אפור שבחוץ השתרבב שוב אל צהוב השטיח שבחדרה. אך לא זה העניין. אל תוך אותו זיק שבמבטו, שם לא היתה לה דריסת רגל. שם הרגישה חוסר שליטה, הרגשה זרה לה ומטרידה כל כך, ששם, בתוך מבטו זה היא זרה לו. אותו זיק, היה מנוכר לה. זיק אולטרא-סגולי שעבר את גופה כאילו לא היתה, זיק שבלט כל כך על רקע מבטו האוהב המרוכז בה, ואך ורק בה, הנותן לה תחושה שעבורו היא הכל. שכל כולה קיימת בזכות עצמה. אכן, כשהיא אתו, היא מלאת שמחה ורעננות אבל אותו זיק מנוכר מסתנן כאותו אפור מבחוץ, וסוגר-לא סוגר עליה. והיא הרי פתוחה לפניו כספר פתוח באותיות של קידוש לבנה. והוא אוהב את ספרה כל כך. כל אות כל נקודה, כל סימן קריאה וכל סימן שאלה, ובעיקר את שלוש הנקודות שנותנים לו מרחב. אבל היא, חסרת אונים מול שלוש הנקודות של מבטו...

הביטה בשעון, הזמן נוקף. היא כבר עם שמלת כלה, כלילת יופי. לקראת ליל כלולותיה. ובאחת היא מתעשתת כליל. עתה החלו צבעי הצהוב שבחדרי לבה להסתנן אל האפור שבחוץ ולהעניק לו חיים. כל חייה הכל פתוח לפניה, לפעמים עד זרא. והנה סוף סוף משהו נעלם ממנה, אותו זיק קיבל פתאום קסם עלום. יש בו משהו מרתק. משהו נעול שמציב לה אתגר שמעולם לא נתוודעה לו. אוה, כמה יפה הוא מבטו הנגלה ונכסה, המבטיח לה משהו בלתי ידוע שהיא בעצם כמהה אליו כל ימי חייה. שלוש נקודות שמעניקות לה עתה מרחב חדש...