סוף שבוע
תמר כהן
באותו יום שישי של סתיו, בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, חזרתי הביתה מבית הספר והפעם באוטובוס, לבדי. בימי שישי אבא היה אוסף אותי ברכבו מבית הספר שבמרכז העיר, בדרכנו הביתה למוצא, ואני שמחתי בכל פעם מחדש לראותו מחכה לי ליד שער בית הספר. אך כשהחל נוסע, השתררו מבוכה ואיזה מתח סמוי בתוך המכונית. אבא היה מתחיל לשרוק ולנהוג בפראות ובמהירות רבה בתוך רחובותיה הצפופים של העיר ואני, שמזמן הפסקתי להעיר לו על כך, הייתי מצמידה בחזקה את כף רגלי הימנית לרצפת המכונית. וכשיצאנו מהעיר והוא לא היה מאט בעיקולים המסוכנים שבמורדות הכביש מירושלים, הייתה גם יד ימין שלי נשלחת למעלה, אצבעותיי נצמדות לתקרת המכונית ואבא היה אז צוחק, "יש לנו שני נהגים היום, מה?" כשהיינו מתקרבים מאוד לסיבוב החד שבמורד הכביש, זה האחרון שלפני מעלה הקסטל, הוא היה מפסיק לשרוק, מחזק את אחיזתו בהגה, מתנועע מצד לצד במושבו, כמתכונן לקרב. ואחר כך, באמצע העלייה בכביש המהיר, כשהמכוניות שמולנו יורדות מפסגת הקסטל במהירות רבה והיה צריך לפנות פנייה חדה שמאלה למוצא, הוא היה מאט מעט את הרכב, מתרכז, אומד מרחקים ומהירויות ומתכנן את הפנייה המסוכנת. וכמו בקפיצה על חבל, בדיוק בשנייה הנכונה, היה מטה באחת את ההגה שמאלה. באותן שניות הייתי עוצרת את נשימתי. רק כאשר עברנו את הפנייה המסוכנת אל שדרת עצי הברוש הזקנים, המאובקים, הייתי מתרווחת ואבא היה מחדש את שריקתו. בבית הקטן שלנו קידמו אותנו ריחות של שבת, של ניקיון ושל בישוליה של אימא. רגע לפני כניסתו לבית, אבא היה מפסיק לשרוק. היה נכנס ללא אומר ונעלם מיד בחדרם של הוריי עד לשעת הארוחה.
והיום, הגעתי הביתה באוטובוס, כי אבא נסע להביא את סבא וסבתא.
כל אותו בוקר בבית הספר לא הייתי מרוכזת, וגם עכשיו כשאני כבר בבית מחשבותיי מעורפלות. אני כמו אותה שלולית שמימיה נעכרו ברגליו של ילד שובב שקפץ לתוכה בפראות, והעלה את הבוץ מכל תחתיותיה. מדוע הכול איננו צלול, בהיר ומובן?
הבית חשוך, ריק ויש בו איזו צינה שאיננה נעימה לי. במטבח, שעוד לא נתמלא בניחוחות תבשילי השבת של אמא, אני מחממת לעצמי מעט אוכל, שאריות של השבוע, ואוכלת בחוסר רצון, בחוסר תיאבון. עוד מעט אמא תחזור מרופא השיניים ותתחיל לבשל, אני מנסה לעודד את עצמי, ואחר כך יבוא גם אבא, עם סבא וסבתא. הם יישארו אצלנו כל השבת. הבטחתי לאמא להכין להם את חדרו של צחי אחי החייל, אבל אני עדיין יושבת במטבח החשוך שתריסיו מוגפים עוד מאמש, לועסת לאט, ובוהה.
ארוחות ליל השבת הכבידו עלי, ומאז שהייתי קטנה חייתי באיזה מתח לקראתן. אבא היה צועד למטבח ומתחיל לשאול בכעס, בתובענות, "למה הכלים לא שטופים?" ו"עוד פעם הפח מלא?" ומיד היה ממשיך בצעדים מהירים, עצבניים לחדרי ואחר כך לחדרו של צחי ומעיר על אי הסדר, על העיתונים המגובבים בסלון, וחוזר למטבח, שם אמא הייתה קולפת וחותכת ירקות לסלט או בוחשת בסירים שעל הכיריים. בערב היינו מתיישבים ארבעתנו בשתיקה סביב השולחן הקטן שבמטבח, ואמא הייתה מגישה את האוכל. אבא, כמו לא חש במתח שהיה נודף ממנו, היה אוכל בתיאבון עז, בריכוז, ובמהירות. וכשרוקן את צלחתו היה מרים את עיניו ומסתכל בצלחות שלנו.
"למה אתה לא גומר לאכול?" היה שואג על צחי בקולו העבה והעמוק.
"אני אוכל, מה אתה צורח?" היה צחי מתריס, ואבא היה קומץ אגרופו ומכה על השולחן הקטן, העמוס, "איך אתה מעיז לדבר אלי ככה!" ואני ראיתי איך הצלחות רעדו. והייתי ממשיכה ללעוס, לסתותיי נעות מכנית, שיני טוחנות את מה שהיה אותו רגע בפי. מוחי היה ריק מכל מחשבה, כאילו הצטמק והתכווץ פתאום. אם רק אפשר היה, הייתי הופכת נקודה זעירה בלתי נראית בחלל הבית, לא שומעת לא רואה לא מרגישה מאומה. אמא ממשיכה לנגוס בעדינות, עיניה מושפלות אל צלחתה. ואבא, זועף וממשיך לתקוף וצחי מתגונן ומתריס עד שלא יכול היה יותר, והיה מתנער בחטף מכיסאו ובורח לחדרו. ופתאום הייתה דממה, ואבא היה לוקח אז קיסם עץ, חופר בין שיניו, מצקצק ומציץ ומוצץ את שיירי הארוחה שבפיו. כמה שנאתי אותו אז, כמה החליאו אותי הקולות האלה שלו, וכמה התייסרתי על כך.
ואז הוא היה פונה אלי, "נו, ולמה את לא אוכלת?" הזעם שבקולו כבר נמוג, אבל אני זוכרת שאת טינתי המשכתי לשמר, בשקט בהיחבא, אפילו טיפחתי אותה כמה ימים אחר כך, עד ששככה.
אני נכנסת עכשיו לחדרו של צחי. כיסוי מיטתו הגדולה שמוט והכריות זרוקות ללא סדר. השטיח הקטן שלמרגלות המיטה פרוע. על השולחן מפוזרות פיסות נייר קרועות, עטים, זוג מספריים, ספר טלפונים עב כרס, ועוד אחד קטן, אישי, שכריכתו דהויה ודפיו מרוטים. תנועותיי מכניות ואני פועלת עכשיו כמו רובוט, מיישרת את כיסוי המיטה, תופחת בכריות, מיישרת ברגלי את השטיח הקטן ומצמידה אותו למרגלות המיטה. אחר כך מוציאה מהארון שבמסדרון הצר סדין, ציפה וציפיות. דלת הארון חורקת כשאני סוגרת אותה. את הערימה שאני נושאת בידי אני מניחה בקצה מיטתו של צחי ולאחר היסוס קל מחליקה שוב את כיסוי המיטה, מופתעת מתנועותיי, רכות ועדינות הפעם, אני נכנסת לחדרי.
מאוחר יותר, כשאמא כבר בבית והיא עסוקה במטבח, שמעתי את חריקת הבלמים, את שריקתו של אבא, ואחר כך את טריקת דלתות המכונית. מיהרתי לפתוח את דלת הכניסה. סבתא עושה את הדרך הקצרה מהמכונית לבית בצעדים מדודים, זהירים, אבל גווה עדיין זקוף ומתריס. בידה היא נושאת מזוודה קטנה. סבא, חיוור ושחוח הולך אחריה נושא תיק פלסטיק גדול, ואחריו אבא ובידיו מספר שקיות ניילון גדולות, שקופות.
"סבתא הביאה אוכל", אבא קורא לעבר המטבח, קמצוץ של לעג בקולו, וסבתא שאוזניה כרויות תמיד דווקא לדקויות שכאלה, נאנחת, "אנחנו לא רוצים להכביד עליכם", נדמה לי שעיניה של סבתא האדימו מעט וסנטרה רטט קלות. די, שיפסיק כבר.
לאחר שסידרו את חפציהם בחדרו של צחי, נכנסים סבא וסבתא למטבח. הם מתיישבים לאט ובכבדות, מקרבים בחריקה צורמת את הכיסאות אל השולחן. כף ידו של סבא חופנת תרופות, בצבעים, גדלים וצורות שונות. עכשיו הוא משחרר אותה והתרופות צונחות, מקישות קלות על השולחן כמו טיפות זעירות של ברד שהרוח נושא אל זגוגית החלון, ומתפזרות. סבתא מעווה את פניה, וסבא גורף את התרופות בזרועו בתנועה רחבה, בורר וממיין שתי ערימות קטנות. אחר כך, ובאותה זרוע, הוא מזיז ערימה אחת לעבר סבתא. הם מדברים ביניהם ביידיש, בקול נמוך כמעט בלחש, וברכות כזאת, מרוכזים כל כך בעניינים של גוף וחולי, מתעלמים מנוכחותנו במטבח.
את ארוחת ליל השבת אכלנו בפינת האוכל ולא במטבח הקטן. אמא אפילו טרחה להכין נרות של שבת אותם סבתא הדליקה, ואני שמחתי שסבא וסבתא היו אתנו. לאחר הארוחה הציעה סבתא שסבא יעזור בשטיפת הכלים. אמא ואבא מחליפים מבט ואמא מוחה קלות. אני אוספת את כלי האוכל מהשולחן ומעבירה למטבח, וסבא שהתמקם כבר ליד הכיור חגור בסינרה של אמא, מתחיל לשטוף את הכלים במרץ, בעליצות. המים ניתזים לכל עבר וקצף הסבון מצטבר בכיור וסביבותיו. אני יודעת שסבא במצב רוח מרומם, ומעט צבע חזר לפניו. "אני אעשה ואת תנגבי", הוא אומר לי ועיניו מבודחות.
לאחר שסבא וסבתא פרשו לחדרם, אמא נכנסת למטבח. מנגבת את שאריות המים והסבון שנשארו על השיש, פותחת את ארונות המטבח, מוציאה ועורמת מחדש את הצלחות, גדולות וקטנות יותר, שטוחות ועמוקות, כל ערימה במקומה. אחר כך מסיטה את פח האשפה למקום הקבע שלו מתחת לכיור, ונאנחת.
מאוחר יותר שמעתי את סבא וסבתא מתכוננים לשנת הלילה, נכנסים לחדר האמבטיה ויוצאים, לשירותים ויוצאים, והדלתות נפתחות ונסגרות אחריהם והם מדברים בקול רם. כשנכנסתי לחדר האמבטיה ראיתי כי המדף שליד הכיור עמוס באביזרים זרים בצנצנות פלסטיק קטנות מלאות בתרופות צבעוניות. אביזרי האישיים נעלמו ממקומם.
השבת עברה בשקט, בנינוחות. אחר הצהריים כאשר סבא היה במטבח מכין שתייה חמה, ישבו אבא וסבתא בסלון ודיברו בקול נמוך. על עברם, על בית ילדותו של אבא, על קרובי משפחה, עד שאיזו טינה ישנה מצאה דרכה אל קולו של אבא. סבתא נעלבת, השתתקה. וסבא, שכנראה היה אמון מזה שנים בשיחות האלה, הגיח מהמטבח עם שתי כוסות של קפה מהביל, "הנה תשתו", והניח את הכוסות לפניהם, כאילו יש בו בקפה כדי לשכך את עלבונם, את כעסם, את כאבם.
התעוררתי לאורה הרך של שעת דמדומים, ובבהלת רגע נדמה היה לי כי שעת בוקר מוקדמת היא. לבשתי חלוק, הולכת במסדרון החשוך לשירותים ופתחתי את הדלת. אור חלש חמק פנימה דרך החלון, וסבא, גבו אלי עמד שחוח מעל האסלה. "סליחה", גמגמתי במבוכה, סוגרת את הדלת בחופזה, ומדליקה את האור במסדרון. כשיצא, ראיתי כתמי רטיבות זעירים על מכנסיו, סביב הפתח אותו הוא רוכס רק עכשיו, במסדרון המואר, בדרכו למטבח. הוא איננו נבוך, איננו ער כלל לנוכחותי, עדה לעליבותו. במטבח הוא מכין קפה חם בשתי כוסות ונושא אותן בזהירות רבה אל חדרו של צחי. אני עוקבת אחר תנועותיו, אחר צעדיו, עדיין נבוכה.
לאחר צאת השבת, כשאבא ואמא נסעו להחזיר את סבא וסבתא לביתם, והבית היה חשוך ומרוקן, נכנסתי לחדר בו סבא וסבתא ישנו. ריח משונה עמד בחלל החדר שלא אוורר, ריח זר ובלתי נעים שלא ידעתי להגדירו. המיטה הייתה מסודרת, אבל על השולחן היו מגובבות באי סדר פיסות פלסטיק רבות, רבועות ומלבניות, ואלו בעלות התושבות העגולות לגלולות, כולן מרוקנות. גם שקיות ניילון בגדלים שונים נשארו פזורות על הרצפה, ריקות גם הן, מקומטות. לאט אספתי את כל השאריות אל חיקי, נשאתי אותן למטבח ובעדינות הנחתי אותן בפח האשפה. אחר כך הלכתי לחדרי, ושם על מיטתי בכיתי את כל הנטישות הקטנות של חיי הקצרים.
