ברגע שראיתי אותה, ידעתי שמצאתי אותה, את השותפה שלי לדירה. היא לא התבלטה בכלום ממש לא. לא היה בה שום דבר מעורר עניין, ודווקא בגלל זה ענינה אותי. היא לבשה בגדים סתמיים הפרצוף שלה היה סתמי וגם ההליכה. לא יכולה להסביר את זה גם לעצמי, למה הייתי כל כך בטוחה אז, היום כשאני מנסה לשחזר את הרגעים הללו של קבלת ההחלטה.
בכל מקרה היא הגיעה לבד, לא דיברה הרבה, ביררה כמה פרטים והניחה את התיק שלה שהיה בלוי ומסוחב, על הרצפה, משכה באפה והתיישבה.
"איפה חותמים?" שאלה.
לאחר שחתמה, שוב משכה באפה. מה שהתברר אחר כך כבעיית נזלת כרונית והפך לסימן ההיכר שלה. היא הרימה את היד ובגב כף היד משכה את האף שלה שגם ככה היה אדום תמיד כלפי מעלה תוך כדי קולות משיכה רמים.
היא לא אמרה כלום והלכה לחדר שלה שהיה הכי קטן מכולם. "מחר אני אביא את הדברים שלי, אפשר לקבל מפתח?"
בערב נסעתי הביתה, לא היה לי נעים להפריע להסתגרות שלה בחדר ולא דפקתי על הדלת. השארתי לה פתק עם הפרטים שלי למקרה הצורך.
ביום ראשון בערב בשבוע שלאחר מכן, היא שוב הופיעה בפתח הדלת. הפעם השיער שלה היה אסוף ושמתי לב לכל הנמשים הג'ינג'ים שהיו לה על הפנים. העיניים הבולטות יתר על המידה ועל זה שהשיניים שלה לא ממש היו ישרות. "הבאתי את כל הדברים" אמרה בשקט, הלכה לחדר וסגרה את הדלת.
ככה עברו להם הימים והשבועות, עד שנמאס לי כבר מחוסר התקשורת שהפגינה וערב אחד הכנתי ארוחת ערב די בלה הייתי אומרת, ודפקתי על דלת חדרה. היא פתחה לבושה במין טרנינג מהוה בצבע לא ממש מזוהה. "הכנתי ארוחת ערב, בא לך להצטרף אלי? נמאס לי לאכול לבד". ללא מענה כדרכה, סגרה את הדלת ובאה אחרי. אכלנו בשקט, כל אחת מביטה בצלחת שלה. בסוף היא קמה וללא מילים שטפה כלים. "לא צריך" אמרתי בשקט "אני אסדר בבוקר". "אני מתחתנת עוד שבועיים, חשבתי להגיד לך עכשיו כדי שתוכלי לחפש שותפה אחרת." חשבתי שלא הבנתי טוב, שום דבר ממה שאמרה לא הסתדר לי עם כלום. "מה?" שאלתי ומיד "מזל טוב" כחכחתי בגרוני, כדי להסיר מבוכה אבל היה מאוחר מדי. "סתם בחור אחד שהכרתי בלימודים, לא ביג דיל" אמרה בשקט, התיישבה על כיסא המטבח מאלומיניום בצבע ירוק והביטה בי בעיניים גדולות. לא פספסתי הזדמנות של יותר מכמה מילים ברצף ומיד התיישבתי על הכיסא השני קרבתי אותו אליה, ניגבתי ידיים במגבת מטבח מרופטת, זרקתי אותה לכיור. "מה זתומרת לא ביג דיל? חתונה זה חתונה לא?".
היא נאנחה עמוקות, שוב העבירה את גב כף ידה על האף כלפי מעלה. חיכיתי לתשובה. השקט במטבח נשמע לי נורא. הניאון שיווה לפנים שלה צבע עוד יותר חיוור. התחלתי לזוז בכיסא התיישבתי על הידיים במבוכה לשם הפסקת התזוזה. "אני אוהבת אותו והכל אמרה אבל הוא לא ממש בטוח שהוא רוצה להתחתן איתי" אמרה בשקט עיניה מושפלות לבלטות המטבח.
"אז לא צריך" נפלט לי. "את כנראה צודקת, אבל אני לא בטוחה שאני כזאת מציאה, והוא בסדר מבית טוב והכל". "מה קרה לך? את בסדר גמור, מה זה המיסכנות הזאת?" לא האמנתי שאני מנהלת את השיחה הזאת בשתיים בלילה במטבח הירוק והמדכא הזה עם הבחורה הזאת שלא ממש הכרתי, אבל החליטה לפתוח את הלב פתאום במפתיע. זה היה כמו גשם במדבר, או שאין תקשורת בכלל או שפתאום הכל מגיע בבת אחת.
"אני בהחלט מודעת למצב שלי". "איזה מצב?" שאלתי בתחושה לא ממש טובה מתכוננת לבאות. "נו טוב את מבינה, אני באה מבית ממש פשוט שכונת מצוקה, ההורים שלי לא עובדים, יש לי אח לא ממש בסדר בראש, ואני לא מדונה או משהוא". לכי תתמודדי עם זה בשעה כזאת. "טוב נו זה עדיין לא פוסל אותך, ואם הבחור אוהב אותך אז מה הבעיה?" "זאת הבעיה שאני לא בטוחה. תראי ממש מאוחר אני חייבת לקום מוקדם וגם ככה בלבלתי לך את המוח עם הבעיות שלי". היא קמה והלכה לחדר שלה בלי שום הסברים נוספים.
בבוקר מצאתי הזמנה זוגית לחתונה שלה. היא כבר לא הייתה בחדר.
בימים הבאים לא ממש יצא לנו להיפגש. ניסיתי לדפוק לה על הדלת ערב אחד אבל היא לא פתחה. התביישה שהכניסה אותי לעולם הפשוט והמסתורי שלה.
ככל שקרב מועד החתונה היא מיעטה להגיע לדירה. בטח מתכוננת בבית חשבתי.
החלטתי ללכת לחתונה עם החבר שלי, ציפיתי למשהו די פשוט הייתי אומרת, אבל הופתעתי בגדול. רק כשנכנסתי לאולם, הבנתי למה התכוונה. זה היה כמו להיכנס לסרט וכל כך שונה משרה של הדירה ושל המטבח הירוק עם כיסאות האלומיניום והחדר שלה עם הטפט הפרחוני. הכל היה שם החל מזרים ענקיים וכלה באורות נוצצים כלי כסף וכסף שנשפך לכל הכוונים.
הלכתי להגיד שלום, היא עמדה שם תלושה מעצמה בשמלה מדהימה, נוצצת ועכשווית הגוף שלה מכווץ בפנים. הנמשים הוסתרו על ידי איפור כבד, והעיניים הכחולות והבולטות היו כבויות. היא הסתכלה בי מלמעלה, מעל הבמה שעליה ישבה מוקפת בני משפחה זרים שהיה ברור שהיא לא מכירה. עשיתי לה שלום וחייכתי. היא חייכה חזרה וסומק עלה לה בלחיים למרות האיפור הכבד. היא השפילה את עיניה, ואז הרימה אותן וחייכה אלי חיוך שאזכור הרבה זמן. חיוך של הבנה, השתתפות בצער ומבוכה הכול בחיוך אחד. עד היום אני מנסה לפענח את החיוך הזה כשאני חושבת על שרה.
לאחר האוכל הלכנו, הרגשנו די מנוכרים.
חזרתי לדירה. החדר שלה היה ריק, רק הטפט עם הפרחים הצבעוניים היה שם קיטשי כזה אבל מנחם.
בבוקר הבנתי שזה סופי ואני חייבת לחפש שותפה חדשה. פתאום הבנתי שאין לי שום קשר לשרה, לא טלפון לא כתובת לא כלום ושאני לא יודעת עליה כלום.
בערב כבר ראיינתי מועמדות חדשות. כל אחת הזכירה לי את שרה, אני רציתי לשכוח.
החיים חזרו למסלולם.
החלפתי כמה שותפות מאז, עד שהגיעה לדירה מישהי שדווקא הכרתי במעומעם דרך חברה משותפת. "הי תגידי, לא הייתה לך פעם שותפה בשם שרה?". "נכון לפני שנה בערך, התחתנה". אמרתי "מה איתה?" "מה לא שמעת, היא מתה". הלב שלי התכווץ. המטבח הפך לעיסה ירוקה. "מה פתאום מתה?" "כן, היא נהרגה בתאונת דרכים לפני כמה שבועות, מחריד". "את יודעת במקרה פרטים על המשפחה שלה, כתובת משהוא?". "כן בטח" אמרה ורשמה לי על פתק את הפרטים.
אני לא זוכרת את המשך הערב, אבל בבוקר כבר הייתי בדרכי לביתה, מודעות האבל עוד היו תלויות על הקירות המתפוררים מסביב. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, בפנים היה חשוך. באוויר הייתה צחנה של אוכל מעורב עם זיעה. הראש הסתחרר לי, לא ממש ידעתי מה אני עושה שם, אבל הייתי שם בשביל שרה. העיניים שלי התרגלו לחשיכה, על כיסא עץ מתנדנד, בעל רגל קצרה ישב בחור עם כיפה שחורה ובהה ברצפה. רוק נדף מפיו. על ספה בפינת החדר ישבה אישה זקנה. הביטה בי בשאלה. "שלום, אני חברה של שרה, רק עכשיו שמעתי ואני ממש מצטערת" אמרתי. האישה הסתכלה עלי ופתחה פה ללא שיניים בכלל. "בואי חמודה בואי תיכנסי". נשאבתי עמוק לתוך חשכת הבית וריחותיו. ישבתי על קצה הספה הקרועה, לא יודעת היכן לתחוב את ידי. שמתי את התיק על הברכיים ומיד הורדתי אותו, העור המהודר צרם מדי.
שתיקה. או אלוהים מה עכשיו חשבתי.
"למה את לשבת ככה בקצה, לשבת בנוח. בואי ספרי לי מה שלומך? איך הלימודים? מה שלום החבר שלך שלומי? מצאת כבר שותפה חדשה?". בהיתי באישה הזאת רגע ארוך נבוכה כל כך על הפשטות שלה מצד אחד ועל העניין שגילתה בי ובסובב אותי. רגשות אשם ובושה הציפו אותי והלחי שלי בערה. "בסדר תודה עניתי" בקול חנוק מדמעות. האישה הזאת יודעת עלי הכול, ואני אפילו את הכתובת של הבת שלה לא ידעתי.
לאחר שיחה ארוכה ורטובה, וחיבוקים חמים כנים ואמיתיים, יצאתי מהבית המחניק, החשוך והמתפורר עם תחושת הקלה, הארה וביטחון.
מאז כל קיץ אני חוזרת לאותו בית ולאותה אישה וכל פעם יוצאת משם עם אותן התחושות שנותנות לי עוד כוח עד הפעם הבאה. במטבח בדירה שלי יש עד היום כיסאות אלומיניום, שולחן בצבע ירוק, ובחדר השינה יש קיר אחד עם טפט פרחוני.
