"השארתי להם מכתב שאני הולך ואני לא חוזר.
אבא לא היה .
אמא הייתה שיכורה.
אחי יצא לחופשה בצפון.
אחותי מזדיינת עם השכן.
ורוני חברה שלי הביטה בי וצחקה.
(כלבה.)
"חחחח אתה מה...?"
"הולך, הולך, נעלם מכאן"
היא תופסת את הבטן הקטנה שלה שברגע שהיא נושמת הצלעות שלה בולטות בזוועתיות והיא נראית כמו קורבן שואה אך היא אומרת שהיא "עדיין שמנה".
צוחקת צחוק אמיתי , "אתה לעולם לא תלך מכאן , אתה לא יכול בלעדיי"
"אני מה?"
"אתה לא יכול לחיות בלעדיי, אני הסיבה שאתה קם בבוקר !" היא מביטה ישר לתוך זגוגית עיניי במבט מאיים ופעור , היא ממש התכוונה לזה, רציתי לקום לקחת מתא המטען את האלה שלי ולדפוק לה ישר לתוך הראש עד שהיא תדמם למוות ואז הייתי מראה לה מי צוחק מבין שנינו.
אבל הכלבה צדקה.
אני לא יכולתי לחיות בלעדיה , היא הייתה הסיבה שהייתי קם בבוקר. בכדיי לראות את החיוך שלה מביט בי וגורם לשמש לצאת שעה לפניי.
"אני הולך ואני לא חוזר אני נשבע לך"
היא שוב צוחקת . ושוב פעם ממש אמיתי שבא לי לבכות אבל בלעתי את הדמעות וניסיתי לשנוא אותה במיוחד באותו רגע.
היא מדליקה סיגריה ומכנס הג'ינס שלה נראה צמוד יותר מאי פעם. הכלבה הזו כ"כ מושלמת שאני באמת לא יודע אייך אני אחיה בעיר הגדולה בלי לשמוע אותה גוערת וצווחת עליי לתלות כביסה , מגדפת אותי שאני לא מועיל שאני סתם חתיכת חרא קטן , שסקס בשבילה זה ניצחון , תבוסה של האויב ולא לעשות אהבה עם מישהו שהיא אוהבת .
כן אני שומע את עצמי אומר את כל זה ומסכם את זה במשפט אחד. הזלזול שלה יהיה חסר לי.
יהיה לי קשה לשמוע מישהי אומרת לי אני אוהבת אותך ולא רק שהיא גומרת , יהיה לי קשה לא לראות אותה לידי , צורחת מגדפת מתעללת ומנצלת אחד כמוני.
ילד פרחים שהחיים רק הערימו עליו כמות עצומה של השפלות והכי מגוחך בכל זה שבחורים כמוני תמיד יוצאים עם הכוסית של הכיתה.
כן אני יצאתי איתה.
עם הכוסית של הכיתה.
ולא חודש, לא חודשיים , גם לא שבוע או שבועיים, יצאתי עם הכלבה הזו 4 וחצי שנים מזוינות.
נשמתי אותה , אהבתי אותה , הקאתי אותה אבל בכל זאת נשארתי איתה.
למה?
כי היא מלכת הכיתה ואני הייתי הבחור השמן והמחוצ'קן שכולם אהבו לשנוא , הייתי הבחור המחונן שכולם העתיקו ממנו את השיעורים ונזכרו שהם החברים הכי טובים שלי שהגיע מועד המבחן , הייתי זה שאף בחורה לא יכלה לחלום שהיא תרצה .
ומיכל מצאה מה שכולם לא ראו.
בדיעבד , אני לא מצאתי עד היום.
"אנשים שהם רוצים לברוח הם פשוט עושים את זה הם לא מתריעים לפניי."
"את יודעת משהו את צודקת "
היא צוחקת בזלזול , שוב פעם תבוסה .
"אני יודעת שאני צודקת , תמיד זה קורה "
"ובגלל שאת צודקת אני רוצה שתצאי מהרכב ."
"מה?"
"תצאי , פשוט תעופי לי מהרכב, אני בטיפשותי רציתי להיפרד ממך כמו שצריך אבל .. יש בזה משהו. עכשיו תצאי"
הפנים שלה כעסו כמה שהם כעסו הרגשתי אייך ידיי רועדות פחדתי שהיא תעשה משהו , תצרח , תרביץ אולי אפילו תצא לתא המטען לקחת את האלה והיא זו שתנפץ את גולגולתי.
לא רציתי שהיא תלך!!!
בבקשה אל תלכי אני סתם צחקתי בבקשה אל תלכי ממני! לוחש בתוכי מרגיש אייך עיניי שוקעות בתוך דמעותיי הקרבות ואני חלש לידה.
היא יצאה. הביטה בי בעיניה שנראות לי לפעמים כמו ספירלה ענקית ויצאה. אין לי מושג מה המבט הזה באותה רגע שידר אבל אני יכול להעיד על דבר אחד.
היא אמרה שם משהו אולי "אני אוהבת אותך אל תלך" או שזה מה שרציתי להאמין שהיא אמרה אבל אני לא עצרתי אותה .
ידעתי עמוק בפנים שזה מה שצריך לקרות . שהיא צריכה ללכת ואני צריך לשחרר את עצמי ממנה.
וכך קרה.
שחררתי אותה ונסעתי.
כך לגופי עם השברולט חסרת היציבות שלי נסעתי לאן שלא יהיה.
אני ? היום? נדב שולץ ? יוצא מהקיבוץ ורץ לעיר הגדולה.
אין לי מושג עד היום מתוך איזה מקום בחרתי לברוח, מדוע בחרתי לעשות את זה , למה דווקא באותה תקופה?
הייתי ילד הייתי מרושש הייתי מאוהב וזה בשבילי מה שהחזיק את השפיות שלי ברמה נורמאלית .
נכנס לעיר הגדולה אני מביט באורות הענקיים שמאירים כל חלקה , באנשים המוזרים שחולפים על פניי נועצים בי מבטים ואני בוכה מבפנים.
זר בארץ שלי.
ת"א תמיד הייתה נראית לי עולם אחד גדול שלא קשור אלינו.
7 שנים אחריי החלטה כה גורלית אני מעז לגשת אחורה , לראות את הגוויות שהשארתי מאחוריי או שהם רק פרחו מאז .
השברולט שלי התחלפה באחת חדשה יותר נשארתי עם דפוסים ישנים עדיין ובשורה התחתונה ומתחת לחליפת הפרקליט המדופלם והמשופשף הייתי עדיין אותו "נדב שולץ " שכולם תיעבו.
אני יכול לומר שהחזרה לעבר תמיד מצמררת , לחזור למקום שיש לך זיכרונות מוזרים זה תמיד נותן לך לשקוע, זה כמו החלפת זהות אחת באחרת , הם לא הכירו את נדב שולץ החדש , הם אפילו לא היו מזהים אותי אם היו חולפים לידי ברחוב .
ואז אני חוזר והכל מוזר.....כמו תחושה של דה ז'וו.
אבא לא היה .
אמא הייתה שיכורה.
אחי יצא לחופשה אך הפעם בדרום.
אחותי מזדיינת עדיין עם השכן.
וחברה שלי לשעבר צוחקת אומרת לי בעיניה שעדיין נראות לי כמו ספירלה מסחררת אפילו אחריי 7 שנים
"אמרתי לך שאתה לא יכול לחיות בלעדיי"
