חוש הראייה/ תמר לאופר
בפעם הראשונה שראיתי אותה צועדת בשדרה, המסוככת בעלי תאנה ענקיים מבטה אל המרצפות לא הבחינה בי חולפת על פניה. היא אפילו לא הרימה את מבטה. אולי אינה מעונינת שיחדרו את שריונה, או שקועה במחשבותיה ואינה מבחינה בנעשה סביב. תוך שאני מתחבטת המשכנו לצעוד והנה כבר ההזדמנות לאמירת שלום הוחמצה ואיננה עוד לעת עתה.
פעמים רבות הייתי רואה אותה מהלכת בשכונה, פעם ליד המכולת של שאול, פעם ליד דוכן העיתונים, תמיד מרכינה מבט או מסבה אותו בטרם תיתקל בעיניו של מישהו. דווקא מעשה זה עורר את סקרנותי מדוע נוהגת כך, מסוגרת בתוך עצמה.
הילוכה כמו נענה למקצב פנימי, בגדיה המרושלים משהו ססגוניים לרוב, גם בימים קרים.
עתים הייתה משוחחת ברחוב עם אדם זה או אחר, חיוכיה תמיד קטועים, לא מלאים, כאילו חוששות שפתיה להתמסר לתנועה הרחבה הנדרשת מן הפה והלסת או שכבר נשתכח ממנה כיצד לבצעה. בכל זאת הילוכה אינו מעורר תחושת אומללות הדבקה לעתים באנשים מסוג זה, כי אם ריחוק, כמו אדם העומד באופק ומתמזג עם קו השמיים ואין לאמוד את המרחק עד אליו.
מה אם אגש אליה ואפנה אליה בדברים? האם תפרוץ בצחוק בלתי נשלט? או שמא תיתן בי מבט קשה ובלתי מוגדר, מן הסוג הזה שאין לעמוד על פשרו/טיבו. ואם תבחר להתעלם מדברי ולשים עצמה כלא שומעת? היה משהו בפניה. כפניהם של האנשים המוכרים, שהרואה אותם מיד נזכר במישהו אחר שהוא מכיר.
מחלון ביתי ראיתיה לפני כמה ימים צועדת בגפה לעבר הכביש היוצא מן השכונה. על כתפיה שכמייה בירוק כהה דהוי ומכנס קורדרוי ירקרק בהיר, בידה תיק בד בגוון החאקי, מרכיבה משקפי שמש כהות. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ועל כן בוודאי הייתה בדרכה לעבודה. היה יום חם במיוחד לא אופייני לתחילת אפריל וגמלתי בלבי שבאותו יום אזדמן כמו במקרה בדרכה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בהן היא נוהגת לחזור אל ביתה. "שלום, סליחה, זה שלך?" אושיט לאליה מטפחת שהכנתי מבעוד מועד. היא תיאלץ להרים את מבטה בטרם תשיב לי ואז כבר אשדלה בדברים. אפילו אזמינה לשתות קפה. האם נגלה אז עד כמה אנחנו בעצם דומות? גם אני חשה לעיתים חיה כבתוך קליפה, אשתף אותה, אבל אני משתדלת שלא להראות זאת החוצה, חוששת מהאופן שבו זה יתפרש ע"י אנשים מבחוץ... אוכל לספר לה עד כמה אני מזדהה עם חיוכיה המקומצים, עם קפאון הגוף, עם תחושת הבדידות שנראה לי ששתינו חשות. ומה אם טעיתי? מה אם כל זה אינו פרי דמיוני. אולי אין היא חשה כלל בדידות. ואם תפגע ותאמר לי שאינה מעונינת בחברתי או בחברה בכלל. שטוב לה ככה עם עצמה. לא ייתכן. הרי כולנו יצורים חברתיים, זקוקים למגע אנושי. הקור לא עושה לנו טוב... ואולי היא אשה של חורף, שאוהבת להתבונן בעבים המאפירים ומצפה לגשם שישטוף הכל...
בכל זאת סקרנותי גברה. אני צריכה לנסות להתחבר אליה. אם לא אאזור אומץ עתה אולי זה לעולם לא יקרה.
אחר הצהרים היא פסעה באיטיות כמודדת את צעדיה. קירבתי אליה עם המטפחת והפלתיה כמתוכנן- לפניה- בתנועה מוגזמת. "הי" התכופפתי להרימה, "שלך?" התאמצתי לחייך. היא הביטה בי משתאה.
-"אני עדנה, גרה כאן, בשכונה, בבניין השני" הושטתי לה את ימיני.
-"אני עטרה" כף יד איתנה חיבקה את שלי.
-"אני רואה אותך הרבה בסביבה לאחרונה, נחמד לראות פנים חדשות, אין הרבה חבר'ה צעירים בשכונה..." חוט המחשבה נקטע לי. איך להמשיך? תרצי להצטרף אלי לקפה? זה לא חצוף מדי? פולשני?
-"אני לא מכירה מספיק" קטעה את מחשבותי. "אני בדרך הביתה..."
-"את רוצה לשתות איתי קפה אולי? עכשיו...או פעם אחרת...איך שנוח לך" הרגשתי חוסר נוחות
-"למה לא? את רוצה עכשיו?"
-"כן" התאמצתי להפעיל את שרירי הפה ולהעלות חיוך על פני.
נותרנו דוממות עד שהקפה הגיע לשולחן.
-"אז מה את עושה?" קולי כמעט שלא נשמע
-"אני סטודנטית לקולנוע. עובדת ולומדת סביב השעון. ואת?"
-" אני" זה כמו בראיונות עבודה, אף פעם לא יודעת להציג את עצמי. אני הרבה דברים, אני חושבת, אז מה להגיד? ושיהיה בקצרה. מי אני? "אני אוהבת לכתוב..." אמרתי חשה את גרוני נשנק ונאלמתי.
היא התבוננה בי ללא אומר. חבל שהבאתי את עצמי לסיטואציה הזו. מביך. שתיקות. אין לי מה לומר. לא יודעת איך.
-"כמה זמן את בשכונה?" היא אלי.
-"אני... בערך שנתיים".
-"מוזר שאף פעם לא נפגשנו, גם אני כאן שנתיים"
- האמנם היא גרה כאן כ"כ הרבה זמן ורק לאחרונה ראיתיה?!
-"את אוהבת את המקום? יצא לך להכיר אנשים כבר?" הסתקרנתי
-"מעטים, רק את הטובים יותר" חייכה
-"אני גם, כלומר, אני לא מתחברת עם כל אחד, יש אנשים ש..."
-"כן, אני יודעת" הקלה עלי
-"את אוהבת לראות סרטים" שאלה מטופשת, היא סטודנטית לקולנוע הרי...
-"כן, השבוע ראיתי את בירדי, במסגרת הלימודים. בקולנוע מציג עכשיו 'דבר אליה' של אלמדובר, מכירה אותו?"
-"בטח שמכירה ומאוד אוהבת, אולי נוכל ללכת ביחד, רוצה?"
-"ביום רביעי אני יכולה"
-"קבענו. תני לי את המספר שלך ונהיה בקשר".
ביום רביעי נפגשנו בסמדר להצגה המוקדמת של חמש ליד הקופות. אחרי הסרט ישבנו בקפה הסמוך לקולנוע.
-"הסצנה הזו ששתי הנשים- לידיה ואלישיה יושבות במרפסת ושתיהן במצב של תרדמת" שברה עטרה את השתיקה "...והמטפל בניגנו הפונה לאלישיה ומדבר ומדבר... כאילו שהיא מקשיבה וגם משתתפת בשיחה בעצם, אפילו שהיא לא. את יודעת שבספרדית זה נקרא:
" Hable con ella" דבר איתה ולא אליה, כותרת שמייחסת פעילות, דו-סטריות בין המדבר למקשיבה לעומת התרגום העברי המייחס לשומעת/ לא שומעת סבילות – מרמז על העדר מענה ואולי אף אי ציפייה לכך שיענה..."
-"זה מעניין" אמרתי בקול גם לעצמי. "שתרגמו את זה ככה". "לפעמים אני מרגישה קצת ככה, שאני לא בטוחה שמדברים אלי או איתי. שאני לא בטוחה אם הדברים קורים לי או לידי כאילו אני צופה בעצמי מהצד ומנתחת"
-"אני מבינה על מה את מדברת"
-" צריך להיות משהו חוץ מקריירה, משפחה... אנחנו צריכים להשאיר חותם, לעשות משהו טוב, להשפיע..." ניסיתי להסביר בעיקר לעצמי
-" כן, אנחנו מנסות להבין מה המשמעות של כל זה... בשביל מה אני, אנחנו כאן, בעצם?"
-"אני מתבוננת באנשים, כל כך עסוקים ביומיום, בדברים הקטנים, שלא נשאר להם זמן לדברים הגדולים- שמעבר" הוספתי
-"אולי לדעת לחיות את הרגע, זה גם חשוב" הציעה בעדינות
-"את זה אני לא יודעת לעשות, כי אני מפחדת לאבד את הגדול יותר, בעל המשמעות, שאליו אני צריכה לחתור"
-"ומה זה?"
-"אמרתי לך, להשפיע, להשאיר אחרי משהו חיובי..."
-"יש הרבה דרכים להשאיר חותם, את לא חושבת?" הציעה בנימה פסיכולוגית משהו "זה לא חייב להיות רק בעיסוקים גרנדיוזים, לפעמים...." עצרה ובדקה אם אני עוקבת אחריה "לפעמים דווקא באמצעות הפרטים הקטנים, בהנאה מהאויר הנקי הנשאף אל ריאותינו, בתאורה הדרמטית והקודרת של יום גשום, בצבעים החדים שמתגלים מיד לאחר הגשם, אנו יכולים למצוא רמז חד וברור,להגיע לתובנה שלא מצאנו בהקשבה להרצאה מאלפת מפי פרופסור ידוע... ובלי משים זו מוביל אותנו לעשות כמה שינויים קטנים, שהולכים ומצטברים, כמו כדור שלג, לעניין משמעותי, שמפעיל אותנו בדרך שבה לא פעלנו בעבר, ובתוך כך ובלי לתכנן מראש יצרנו שינוי בעולם, השארנו חותם..."
בהיתי בה. באיזו פשטות אמרה את הדברים ובכל זאת אלה לא היו דברים של מה בכך. הסכמתי איתה ורציתי לומר לה זאת בדרך שלא תשימני ללעג בפניה
-"כן..." הנהנתי בנימה מהורהרת "דרך הדברים הקטנים, נוצר בעצם בסופו של התהליך, אותו דבר משמעותי אליו אנחנו חותרים. איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? הרי אי אפשר בלי להתחיל ממשהו, מצעד קטן, ממעשה, שיוביל למעשה הבא ולבא... בטח..."
-" עדנה אני רואה שכבר נעשה מאוחר, רוצה שנמשיך בפעם אחרת?" אמרה והזמינה חשבון
הנהנתי, חשה בתוכי אכזבה על השיחה שבאה אל קיצה. שוב צעדנו ללא אומר ונפרדנו כל אחת לדרכה.
-"נהיה בקשר" הספקתי לזרוק לעברה בטרם נסגרה אחריה דלת הבניין בו גרה.
במשך ימים מצאתי את עצמי מחפשת את דמותה, מקווה לפגוש בה. חשתי שיהיה קל יותר לקבוע איתה אם אפגוש בה באקראי מאשר להרים אליה טלפון, שהרי זכרתי שאמרה שהיא מאוד עסוקה וחשתי שתהיה בכך חוסר התחשבות מצידי, לנסות לגזול עוד מזמנה. הימים עברו ושוב לא ראיתיה.
הדברים שאמרה לי אז בפגישתנו היחידה נשארו עמי ועוד הפכתי בהם ימים כלילות, מנסה להביא את התיאוריה לידי עשייה. מחשבת כיצד אתרגמה לחותם שלי. כבר היינו בתחילתו של הקיץ ובליבי ניטעה תקווה חדשה שייתכן, עכשיו, בחופשה השנתית של הסטודנטים, בוודאי ניתקל עטרה ואני זו בזו. בשעות הבוקר של יום שני, לאחר טקס שתיית הקפה, יצאתי אל הרחוב שהיה מואר מדי באורו של יום ועיני אך בקושי עמדו בגלי האור הלבנים והחדים שהקיפוני וחדרו גם מבעד למשקפי השמש הכהות... צעדתי כשפני ועיני משוטטות לצדדים בחוסר מנוחה, מקווה למצוא טיפת צל שתקל ולו לכמה רגעים על עיני הדואבות ובעודי פוסעת חלפתי על פני חלון ראווה. דבר מה מוזר תפס את עיני. מחלון הראווה השתקפה אלי לא אחרת מאשר עטרה. מיקדתי את מבטי, צימצמתי את עיני והתקרבתי למרחק נשיפה מן החלון. אדי פי ניקוו עליו. היא ולא אחרת, באותם בגדים ססגוניים אך מרושלים משהו... באותה הבעה פשוטה המונחת על פניה, נושפת אליי בחזרה... מתבוננת בי ללא חיוך, הישיר אל תוך עיני.
