אספן הבקבוקים

עוד יום עבודה החל בגשם זלעפות. בידיי מטריה הרוסה המכסה רק חלק קטן מפני, שאר גופי ספוג מים. אך העבודה חייבת להתבצע, אין זמן למנוחה. הרחוב ריק מאדם, שומם לגמרי. אני מעדיף זאת כך, אף אחד לא נועץ בי מבטים חודרים, איש אינו מסתכל אלי בסלידה מוחצנת, רק אני והרחוב, אני הרחוב ופחי האשפה. זה לא עבודה מעודפת, אך אומרים כי כל עבודה מכבדת את בעליה.

לא תכננתי לאסוף בקבוקים ריקים למחייתי, אבל הנסיבות הכריחו אותי. אני לא מתרץ, כול חיי האכילו אותי בכפית זהב, לא התאמצתי כדי להשיג דבר, חייתי חיי מלוכה. אך משהו בפנים התפורר עם הזמן, הרוויה החומרנית התפרצה כמו וירוס בגופי ותפסה כמעט לגמרי את מקומה של הרוחניות שבי. הרגשתי כרוח רפאים מהלכת, אף אחד לא הבין לליבי. "יש לך הכול בחיים, מה עוד אתה רוצה, כמה מפונק יכול אדם להיות", היו מפצירים בי בקנאה. אך איש אינו יודע ששום סכום כסף בעולם אינו יכול למלא את חלל הלב. אני יודע שלחלקם זה ישמע משפט מצוץ מהאצבע, אך אני חוותי זאת על בשרי, על נשמתי. לי יש את הזכות לומר זאת, לי מותר להגיד כי אין דבר נכון מכך.

כול חיי לא חשקתי בדבר, כול אשר רציתי הוגש על כף ידי מבלי לעשות דבר, מבלי להתאמץ להשיגו, מבלי להרגיש את הגמול שמקבל אדם אשר משיג את מטרתו בכוחות עצמו.

רציתי להצליח בזכות ולא בחסד. לטעות להתאכזב, לנסות ולהיכשל, לבכות ולכעוס, פשוט להרגיש חיי. אך איש לא נענה לבקשתי. במקום זאת רצו להפעיל אותי כבובת סמרטוטים, מה לעשות, לאן ללכת, למי לחייך חיוך רחב ואת מי לנשק, התפוצצתי מבפנים.

ברחתי מהבית, הפיסה הקטנה החופשית שנותרה בליבי התפרצה החוצה, החיית אותי מחדש. יצאתי לרחוב בלי שום מושג על החיים. ללא יכולת לדואג לעצמי, לצרכי, למחייתי. איך הסתדרתי? כנראה שבכול אדם שוכן במקום מוסתר לעין יצר ההישרדות, גם אלו שלעולם לא משתמשים בו, כאשר מגיעים למצב שבו אין ברירה, הגב אל הקיר, הוא פורץ החוצה. הוא מופיע כמלאך השומר, מכוון אותך להמשיך לחיות, להמשיך לשרוד.

כך הוביל אותי יצר ההישרדות לאסוף בקבוקים. כמובן שהכסף מאסיפת הבקבוקים אינו משתווה לאשר היה לי בעבר, אך זכיתי בגאולת נפשי וזה שווה הכול. אני אדון לעצמי, חופשי לעשות את כול החלומות הקטנים שהסתתרו בנבכי נשמתי. לטייל ברחבי הארץ, בשבילים המסתורים שבערים, במקומות הנטושים מלאי החיים שאיש מכם אינו מכיר, להכיר אנשים פשוטים, מעניינים, מוזרים, בעלי ערכים שונים לגמרי מלובשי החליפות האריסטוקרטים, להרגיש את ערכה האמיתי של עבודה, קבלת גמול על מעשיי ולא לחיות מהצלחותיהם של אחרים.

איש אינו מבין אותי, את מעשיי. כשאני מספר את סיפורי אנשים מגחכים כלא מאמינים או מתעצבנים על טיפשותי. "איש אינו בוחר להיות עני", הם אומרים בפנים זועפות. אולי אני באמת "עוף מוזר" כפי שטוענים כולם, אך אני השגתי מה שאיש מהם לא השיג, ובשל החשיבה החומרנית הרובצת בתוכם גם לעולם לא ישיגו. שלמות נפשית, בחירת גורל, אהבת הדרך וחיבוק החיים. לא נותרו תלונות בחיי לגבי אף פרט, לשם כך למראית עין נאלצתי לוותר על הכול, אך קיבלתי אלפי מונים בחזרה.

ועכשיו כשאתם רואים אותי אוסף עוד פחית של "ספרייט", מן הרצפה, אנא אל תרחמו עלי במבטכם, אצלי הכול בסדר. אם כבר אני צריך לרחם עליכם.