"ויום שלם מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינךָ"

עכשיו היא פוסעת על הבמה בצעדי חתול רכים, נשקפת לעין כל מול פנסי-במה אשר אורם מחוויר לידה. והנה היא משוטטת, אוחזת בעדינות בסורגי המתכת שלא יכולים להפיל עליה את צילָם, מחליקה עליהם ביד רכה.

ועם כל צעד, עם כל רעש פגיעת סוליה ברצפה, נותר אחריה צל של תחושת מגע-ידה, של כתף, צוואר, תלתלים. צל שדרכו בלבד אוכל לחוש אותה, שדרכו בלבד מותר לי לדמיין אותה. צל שאני יכול לחוש בריחו. לעולם לא במגעו. לעולם לא. כי בייאושי, בתוך צללים אחרים, מאחורי וילונות שחורים בצפיפות, רק שם אוכל להרגיש את העקבות המתנדפים כשולי שמלה. רק שם אוכל לחוש את הריח העוטף כל נשימת אוויר סביבה. רק שם, כשאני כורע בחושך, אוכל לגעת באותו צל חמקמק, מתנדף, אשר אפילו לו אני אינני ראוי.