מונולוג – בסך הכול יומן כרונולוגי

אתה אבא, כבר לא יכול לענות ובטח שלא לקרוא, אתה שם בַּשְּׁאוֹל  בעולם שכולו טוב מתחת לפני האדמה, המקום שהנשמות והרוחות של המתים שוכנות בו. אבל, אם יכולת לענות, ודאי היית מביט בעיני, מרים את כתפיך כנהוג אצל ילדים קטנים, מנסה לגנוב את  דעתנו בדרך של העמדת פנים או העלמת פרטים.   אני אבא, ידעתי על היומן משנת  1983  כשאימא עשתה "סדר" בבוידם ומצאה את היומן המאובק בכריכה ירוקה קשורה בסרט, מְמֻרְטֶטֶת מרוסנת , מאופקת , שבלמת  אותה  מלהתפרץ במשך 37 שנים אחרי שהגיעה לסופה המלחמה  הארורה הזאת שהילכה לה אימים על חייך, והזיכרונות האלו המעיקים על חייך, שלא העזת לחשוף לפנינו – ילדיך, שמה ניפגע. אנחנו היינו ילדים שלא מחטטים יותר מדי, רק מביטים עליך בפליאה ושואלים: "מה הוא כל כך מסתיר". והיה לך מה להסתיר אבא? אולי אף פעם לא נבין זאת.

אני קוראת את כתב ידך במסמך שמצאתי באקראי בין הדברים שהשארת אחרי לכתך, אולי בכוונה הנחת אותו במקום שלא נצטרך כל כך לחפש.

אמא חשפה את היומן, ואתה מיהרת והחבאת אותו  שנית בבית לוחמי הגטאות, הארכיון של התנועה החלוצית  שמתחת לכנפיה התחבאת, מקום שבו לא יראו אותך ולא ימצאו אותך , אולי משלים את תכניותיו של אחיך הילל שהיה ציוני וחלם על ארץ ישראל, מי יודע?

סוף כל סוף, שנתיים אחרי שאינך אני קוראת מכתב שכתבת לבית לוחמי הגטאות.

אליהו, שלום רב

"תתפלא שאני עונה לך במקום לאה. ספר הזיכרונות  שהגיע לידיכם. ובכן הספר נכתב בגרמניה בהיותינו בקיבוץ הכשרה לייפהיים. עד כמה שזכור לי הוחלט לכתוב ספר זיכרונות, על מנת להנציח התארגנותנו ועלייתנו ארצה. אני ניהלתי את היומן עד יומו האחרון, גם אחרי שקבוצת ההכשרה יצאה לעלייה.אני שמרתי על היומן גם בעלייתי ארצה, למרות שהיה כרוך בקשיים רבים. אני עליתי ארצה במסווה של תייר אוסטרי, הייתי צריך בכורח הנסיבות למחוק כל קשר עם העבר שלי, בשום פנים ואופן אסור היה למצוא יומן כזה. את היומן החבאתי בתוך בגדי בנותיי שהיו תינוקות וכך היה מונח אצלי עד לפני כמה חודשים. החברים בקיבוץ ההכשרה מהבריחה מעצמם דקדקו ואפשר היה להבין אותם. מקווה שעניתי על כל השאלות".

ואני תוהה אבא, חושבת  על הדבר מתוך מבוכה ופליאה, חושבת ושואלת  את עצמי , מסופקת,  ותמהה  מדוע 37 שנים לברוח מעצמך.

כאן אין מי שיוליך אותך שולל להחביא כיכר לחם מתחת למעיל בקור המעיק במחנות, כאן אין מי שיכריז במשפט שדה "שהנבזה הזה גנב לחם ודינו מוות בתליה" והמראה המבעית הזה הוסב ל – 25 מלקות אולי מחמלה אנושית או מאינטרסים של כוח אדם צעיר לעבודות כפייה.

ועוד דבר לי אליך אבא.

כל היומן הזה הינו כרונולוגיה של החיים בפולודניובה 18, עיר פולנית ליד לודג' שבו נוסד קיבוץ ההכשרה "דרור – לוחמי הגטאות". החברים בו היו בני פולין, ליטא ורוסיה שהגיעו מהמחנות, חלקם פרטיזנים וכולם התמזגו ליחידה אחת הודות לארגון הקיבוצי.

והמקום הזה לייפהיים, שאליו עברתם כדי לבנות את המחר זה, המקום  שבו נולדתי שוכן לא הרחק ממינכן, סימן אצלי מקום גיאוגרפי על הגלובוס. לייפהיים ליד העיר מינכן עיר בדרומה של גרמניה ובירתה של בווריה .

©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן