"שחר אמר לי המון דברים.
החל מזה שאנשא לו ועד לזה שיוולד לנו ילד משותף.
באותו רגע שהוא אמר את זה יכולתי להביט בו ולצחוק צחוק סורר ולומר לו בכנות גמורה וטפיחת עידוד על הכתף.
"לא מאמינה לנבואות שווא"
"אלו לא נבואות שווא ילדה"
חולפת על 6 שנים שעברו מאז.
נזכרת בו שאני מביטה אל הנוצר סביבי.
ומנסה להבין איך כל הזה קרה.
אייך כל זה בכלל התחיל.
ואם היה לזה סיכוי.
את שחר פגשתי בסיני.
חודש של רגיעה מהכל אני מחליטה לאסוף את פקלאותיי לעברו השני.
אני מביטה אל הכל.
ואני נדהמת בכל פעם מחדש.
כל החום, כל הטבע הזה שלפניי מוריד ממני את כל תלאות השנה ברגע אחד.
מוזר לחשוב שזה המקום היחיד שעושה לי מה שבדיוק אני צריכה.
מנקה אותי עד תומי.
חסאן מביט בי בעיניו העצלות מברך אותי לבואי ומבטיח לי שאם אני רוצה מצב רוח ממש טוב אני אגש אליו. מחייכת מודה לו אני עוזבת לכיווני, לשקט שלי.
לא מתמהמהת אני פושטת את שמלתי ומדדה לכיוון המים הקרירים.
כפות רגליי קיבלו כוויות קלות ואני מצננת אותן לרגיעה מקסימלית בתוך המים עם ספר נחמד של חניף קוריישי. שוכחת את עצמי בתוך המים צוללת לעולמות אחרים.
"ספר מעולה"
"סופר מבריק"
"זה היינו אך"
"אני חולקת עלייך"
מביטה בו.
הבחור הכי פשוט עם העיניים הכי חכמות שראיתי אי פעם.
אין לי תגובה על חיצוניותו , אין לי אפילו כיוון לומר אם אכן הוא יכל למצוא חן בעיניי אבל היו לו עיניים חכמות שאפשר היה לשאוב מהן המון.
"נעים מאוד שחר"
"ארבל"
"שם מיוחד"
"פשוט שם."
לא מרבה במילים מנסה לנער אותו ממני ולהמשיך עם הספר שלי, אך הוא לא מתייאש.
הוא הלך, אני המשכתי לקרוא את הספר כמעט עד הערב עם הפסקות של קפה שחור וסיגריה באמצע הוא תופס אותי שוב.
"אני לא מנסה לשבות את ליבך אני מנסה בסה"כ להכיר אותך"
"לא באתי לכאן להכיר אנשים, באתי למצוא שקט ואתה מפריע לי למצוא אותו"
לא הוא לא נעלב הוא פשוט חייך.
חייך את חיוכו שנצור אצלי במוח כאילו היה הזיכרון הראשון שלי.
הוא לוקח בעדינות את כוס הקפה מידיי ומסתכל בפנים, לא ברור היה לי איך ידע שסיימתי אותו עד כמה שידוע לי לא הייתה לי אף פעם דעה בכל מה שהוא עשה או חשק לעשות.
הוא פשוט היה עושה.
"מפה מעניינת "
חוטפת בגסות את הקפה מידו אני זועמת.
"זו חוצפה מצדך לעשות דבר כזה!"
"אני מצטער , המפה של הקפה לא מצאה לי את מה שלא ידעתי לפני."
"ידעת לפני?"
"אני מנבא את העתיד."
מביטה בו במבט מזלזל וצחוק בלתי פוסק ונכנסת לחושה שלי.
אשקר אם אומר לכם שלא רציתי לצאת שוב פעם לשאול אותו מה הוא יודע.
הסקרנות נגסה בי בכל מקום, הקנאות לפרטיות שלי צווחה מתוכי והעירה לתודעתי שאולי נגמר הבילוי והחיפוש בקצת שקט, אבל היה שם משהו שהשאיר את רגליי הקטנות עם הכוויות הענקיות להישאר לשמוע את הבחור הזה שטוען שהוא מנבא את העתיד.
כולם הכירו אותו שם, אפילו התיירים שפקדו את המקום פעם בשנה או יותר ידעו מי זה שחר מגלה עתידות .
בעלי המקום סגדו לו ואני שנאתי את העובדה שהוא נמצא שם מאיים לספר לי משהו שאני לא מעוניינת לשמוע.
"במאי 2000 אנחנו נתחתן."
"אנחנו? מי זה אנחנו?"
"אני ואת "
"אין מושג כזה "אני ואתה " למען האמת בלי לפגוע אני לא חושבת שיהיה גם אחד כזה"
"היורש שלי יהיה בתוכך עוד שנה בדיוק מהיום"
בשלב הזה אני נעלמתי ,ארזתי את חפציי ואיימתי לברוח אפילו מהארץ.
תמיד דברים כאלה הפחידו אותי.
מעולם לא האמנתי לסופריי סתם או להוגיי דעות חסריי תקנה.
הייתי אדם מאוד ריאלי שמאמין ברגע ואת הרגע אני חיה לא מחפשת תשובות למחר לא שואלת מה יהיה בעוד שנה , אני חיה את היום כאילו הוא היום האחרון שלי .
הוא התחנן שלא אלך והבטיח שלא יטריד אותי בכל שהותי בסיני.
נעניתי לבקשתו ונשארתי אך הרגשתי שרגליי מדדות אליו בלי לחשוב. כאילו משהו בי חיפש תשובות לשאלות שמעולם לא היו.
שעת לילה מאוחרת והשקט כ"כ שקט שהרצון שלי לצרוח גדול בדיוק כמוהו.
הוא גבוה ובהיר עד כדיי חיוורון , יש לו זקן מוזר וראש מגולח, חיוך מקסים וידע של אדם חכם בעל דורות מרובים, מסוג הגברים שהייתי שומרת אותם בתור ידידים לנצח בלי מקום של השתהות .
שחר לא יכל להיות ידיד שלי.
שחר אמור להיות בעלי.
אב לילדיי.
ככה הוא טען.
4 שבועות אחריי שוכבת לידו אני מלטפת את גבו הארוך הוא מלטף את שיערי הקצר ומחייך.
אנחנו שותקים ואני חושבת לעצמי עד כמה יכול אדם להעסיק אותך או כמה תעמולה פסיכולוגית יכולה לתפוס את מקומה בלי לפספס אפילו.
אלפיי אנשים היו עוצרים אותו ומבקשים את עזרתו בלמצוא את דרכם בחיים, אני נשארתי ריאלית וספקטית אך באופן מפתיע מצאתי את המונח שצחקתי לגביו "אני ואתה" מקבל אישיות משלו בחיים של שנינו.
חודש שלם אני סופרת ואני עדיין בסיני, נשארת על אותו עמוד 85 בספרו של חניף קוריישי לא מוצאת זמן להמשיך מאותו דף.
"אמרתי לך , אני ואתה נתחתן" מלטף את מותניי.
"אנחנו בסה"כ שוכבים " מרגישה את הבריזה נושפת בגבי העירום.
"את תבחרי בשמלה אחרת , תרצי לעשות את האירוע הגדול במקום קטן, את שונאת המוניות שונאת חתונות רועשות " הוא זורק דברים נכונים ואני לא מאשרת מלטפת את פניו המחוספסות מזיפים ושותקת.
"אם אכן אנחנו מתחתנים אני קוראת לילד שלנו על שמך"
"אסור שזה יקרה"
"זה לא יקרה , כי אנחנו לא נתחתן. "
"אל תזלזלי בדברים שאני אומר לך הביטי סביב, אנשים ניגשים אליי שנים על גביי שנים."
"הם נאחזים במציאות שאתה בוחר בשבילם, לא מאמינה להוגיי דעות אל תנסה לשנות את קו חשיבתי זה לא יקרה אני לא רוצה !."
שיצאתי מסיני שחר מבחינתי היה מישהו מ-"עולם אחר" , שער שלא הייתי מוכנה לפתוח אותו שוב. כי היה לי יותר מדיי טוב.
הוא לא התמהמה ונתן לי ללכת .
לא השארנו טלפונים לא פרטים למצוא אחד את השני בעתיד הקרוב או הרחוק לא נשיקה אחרונה ולא חיבוק מרגש שישאיר את חותמו להרבה זמן.
הוא רק הביט בי ואמר לי "דרכים מוזרות לגורל "
"דרכים מוזרות לאל "
אפילו אמונותינו היו שונות , תפיסת החיים,תפיסת העולם ,הכל היה ניגוד שהרגיש לי ששם הוא התחיל ושם הוא יגמר , ומה שהיה היה מאוד מעניין .
אבל שם זה נגמר .
בסיני.
מבטו נחת עליי בלכתי משם ואני הלכתי ממנו .
הלכתי משם.
מסיני , לכמעט נצח שלם.
יושבת בביתי הקט חודש שמיני נמצאת בשבוע השני מחשבת בדיוק את תאריך לידת בני, והתאריך יוצא כמו עמוד הספר שגם בחזרתי מסיני לא יכולתי להמשיך לקרוא אותו.
8.5.2001 "בדיוק שנה מהיום".
אני הבטחתי שלא נתחתן ולילדי קראתי שחר, על שמו.
לא ראיתי אותו מאז ונראה כאילו הוא השאיר את חותמו בדיוק כמו שהוא רצה , השאיר את שושלתו. כנראה שידע שאני לא מוכנה מספיק לדרכיו של "הגורל" שהוא חשב שאינו יכול להשתנות.
אבל גורל תמיד יכול להשתנות תלוי מי האדם הניצב מולו.
אחריי 6 שנים אני מעיזה.
הולכת עם שחר בני לסיני.
לוקחת את הסיכון שאולי אפגוש אותו שם.
לוקחת את הספר , מבטיחה להמשיך מעמוד 85 בתקווה לסיים אותו.
כל התחושה הרגישה לי מוכרת.
הכוויות ברגליים, חניף קוריישי , החושות הנחמדות , הבריזה המטריפה, והפחד שלי החדש שמא אפגוש אותו.
מצננת את רגליי בתוך המים ושחר משחק במים בהנאה, אני מגיעה לעמוד 91 מרוצה מעצמי הפעם.
"ספר מעולה "
"סופר מבריק" אני לא מרימה את עיניי מהספר אך ליבי מקיש על צלעותיי מאיים לפרוץ.
משהו בי ציפה לשמוע את קולו כאילו ידע מתיי רגליי נוגעות על האדמה הזו ומקבלות כוויות מהחול של סיני. מביט בשחר משחק בשיערו השובב ושואל.
"ילד חמוד , מה שמו ?"
"שחר, על שם אביו"
הזכויות שמורות להדר מיליס
