זה קרה לפני 15 שנה ב-8 לספטמבר בשנת 1992. אותו יום, יום מקולל, יום הולדתי... באותו יום

חגגתי את יום הולדתי השלישי. באותו יום הייתי הכי מאושרת בעולם...! לכבוד אותו יום אימי

תפרה לי שמלה אדומה עם שרוולים תפוחים וצווארון לבן עם שני כיסים, וסרט שהיה קשור בצד. אמי קשרה לשערותיי הכתומות, שבערו כאש באור היום, שני סרטים אדומים. לא ידעתי מדוע אימי בחרה דווקא בצבעים אלו- אך לזאת לא הייתה לי תשובה.

אף פעם לא פגשתי את סבתי. כ"כ רציתי להכיר אותה, לראות את פנייה. ואותו חלום, שהיה נראה כ"כ רחוק- התגשם. הורי הודיעו לי בשמחה ובצהלה שנוסעים לבקר את סבתא! הייתי כ"כ מאושרת...! זה היה נפלא!

אבא הלך אל המכונית להתניע אותה, ואני ואימי נשארנו לבדינו בבית. הסתכלתי על אימי דקה ארוכה, וניסיתי לפענח את מבטה, אך צפירותיו של אבא מהמכונית קטעו אותי ממחשבותיי. כאשר אני ואימי הלכנו לכיוון המכונית הקטנה שלנו, אימי לפתה את ידה בידי בחוזקה. כשהכניסה אותי אל תוך המכונית ואושיבה אותי במושב המכונית האחורי- שוב ננעלתי במבטה. מבטה היה ריקני ועצוב, אדיש  וקר והסתכלה עליי בחיוך שבור ומאולץ, ולפתע חיבקה אותי בחוזקה. חיבוקה היה קר, לא הרגשתי את חום גופה. ניסיתי להשתחרר מהחיבוק! אך ללא הצלחה. אמא כנראה הבינה ושיחררה אותי מידיה, ופנתה לשבת במקומה לצד אבי בשתיקה.

כבר הרגשתי שהנסיעה הזאת הולכת להיות ארוכה, מתישה, ומייאשת...

כל משך הנסיעה הורי לא דיברו ולא הוציאו הגה- ואפילו לא הסתכלו לעברי. מידי פעם החליפו מבטים בניהם, אך מבטיהם נראו עצובים, אדישים ורציניים ונמשכו רק לכמה וכמה שניות.

הגענו לבית סבתי. סבתא לעומתם הייתה חייכנית וקורנת אושר, וכיבדה אותי בדברים טובים. אבל הרגשתי שכל זה רק תפאורה. השעה הייתה כבר מאוחרת- 11:30 בלילה, ולא הבנתי מדוע הוריי מרשים לי להישאר ערה עד שעה כה מאוחרת.

"זה קרב ובא..." אמרה אימי בקול מפוחד. 'מה קרב ובא?' שאלתי את עצמי במחשבותיי.

הזמן רץ כ"כ מהר, ופתאום אבא אמר: "הם יבואו הלילה..." "מי יבואו?" שאלתי את אבי בקול שקט. 'היא כ"כ תמימה...' כשמעתי את קול מחשבותיה של אימי.

לפתע שמענו צעדים מתקרבים. "מהר!" אמרה אימי. "הסתתרי אנה!" "אבל למה להסתתר, אמא, ממי?" שאלתי אותה בקול חנוק. אמא קמה ממקומה והתכופפה על ברכיה. "את עוד קטנה מדי בשביל להבין... אינך יכולה להבין זאת... לעולם לא תוכלי להבין..." אמרה בקול שקט, וליטפה את שערותיי הכתומות. היא הסתכלה בצער אל תוך עיניי הירוקות- כחולות הצלולות כמו הים, וליטפה את פניי המלאות נמשים, בעצב.

היא הוציאה מכיסה תליון ובתוכו הייתה מונחת תמונה קטנה- שלי ושל הורי.

"בבקשה אנה, אל תשכחי אותנו..." אמרה אמא חנוקה מדמעות. "אבל למה שאשכח? מה אשכח?" שאלתי אותה, ומנסה למחות מעיניה את הדמעות. "את עוד קטנה מידי בשביל להבין..." חזרה על דבריה בשנית. היא הסתכלה עליי בחיוך שבור, מנסה בכוח לחייך כפקודה.

עכשיו כבר באמת הסתבכתי עם עצמי. לא הבנתי למה אמא מנסה לרמוז.

הצעדים הלכו והתקרבו יותר ויותר. שמעתי את פעימות ליבה של אימי הולכות וגוברות יותר ויותר. הפעימות היו מהירות מאוד... "מהר אנה! אין זמן!" עכשיו כבר לא יכולתי לשאול אותה למה היא מתכוונת, כי סבתא משכה אותי חזק בידיה.

נכנסנו לחדר גדול, בו הייתה מיטה. סבתא פתחה את המיטה והכניסה אותי לתוכה. "תהיי בשקט..." אמרה בטון שלה היה מתאים לה כלל וכלל. פנייה הרצינו והיו קרות- לא כמו קודם שהיו קורנות שמחה ואושר.

שכבתי בשקט במיטה לפי בקשת סבתי, וכשסגרה את המיטה הכול היה נראה חשוך והאפלולי.

שקעתי במחשבות עמוקות ולבסוף נרדמתי.

* * *

הכול היה שחור, עמדתי שם לבדי. לא היה שם אף אחד. שאלתי את החלל הריק: "איפה אני?" וקולי הדהד בחשכה. לפתע ראיתי את אימי עומדת תחת אלומת אור שהאירה אותה. היא הייתה לבושה בלבן- כמו מלאך.

ראיתי אותה מרחוק שולחת את ידה וקוראת בשמי. ניסיתי לרוץ אליה, לגעת בה, והמשכתי לצעוק את שמה מבלי ששמעה, ופתאום היא נעלמה כלא הייתה.

ופתאום ראיתי מכל עבר את אבי, סבתי, חברותיי... ניסיתי לגעת בהם... אך גם הם נעלמו...

כול מי שהכרתי ואהבתי אי פעם נעלם.

* * *

ואז נשמע "בום" גדול שהעיר אותי ממחשבותיי. התעוררתי בבהלה, מלאה בזיעה. הרגשתי בעצמותיי שמשהו רע עומד להתרחש.

יצאתי מהחדר ורצתי במהירות לראות מה קרה, אך מראה הזוועות גרם לי להתחרט על הרגע.

על הרצפה היו שכובים הוריי מחוסרי כל הכרה, ושלוליות של דם היו לצד הוריי. נשמתם יצאה מגופת והותירה את הגופה חלולה וריקנית.

רציתי לרוץ אליהם, לצרוח, לבכות, אך סבתי אחזה בידי בחוזקה כמנסה לרסן אותי.

הדמעות השתחררו מעיניי... בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. מפלי מים זלגו מתוך עיניי.

צרחתי:"לאאאאאא!!!!!" ואותה צרחה שברה את הדממה שהשתררה בחוץ.

הייתי שבורה. מיוסרת, מתייסרת. מרוב צרחות השבר איבדתי את קולי.

כל יום שרק עובר אני יותר נזכרת באותו רגע, אותו יום, אותם הזוועות.

כל יום אני ממשיכה להתייסר ולאבד טעם לחיים, אבל כל יום שעובר בכאב, עוזר לי להבין כמה זה יותר כואב...