התובנה, הגינה והחתולה השחורה

השעה הייתה מאוחרת, בגינה לא היה זכר לאיש, בדיוק כפי שקיוויתי.

זו לא הייתה גינה מיוחדת בצורתה. היו בה כמה ספסלים לא נוחים במיוחד וצמחייה של נוכשה עוד מימי בן גוריון, אך היא הייתה מיוחדת בשבילי. נדמה היה כי הפשטות שבה מאפשר למחשבות לנדוד באופן חופשי ללא הפרעה. ובדיוק לשם כך היית צריך אותה כול כך.

בעודי יושב בגינה ומדליק סיגרית מחשבה, קיפצה לה לידי חתולה שחורה, ענייה הבוהקות הביטו בי בעוצמה. ניסתי להבריח אותה בקולי ואחר כך בעזרת כמה תנועות חדות אך היא לא הנידה עפעף, היא נשארה במקומה. קמתי לעברה והתחלתי לצעוק עלייה בעצבים, "תעופי מכאן", לכי לעזאזל", והיא הקשיבה לכול מילה אך ללא התייחסות. נכנעתי וחזרתי לשבת. אני לא מאמין גדול באמונות טפלות אך חתולה שחורה שמסרבת לעזוב, מישהו כאן מנסה להעביר לי סימן.

לפתע הכול התבהר, זה נגמר.

הסיבה שירדתי לגינה הייתה ליאת. יצאנו במשך חודשיים בלבד אבל זה היה יותר ממה שהיית צריך כדי לדעת שהיא האחת. תמיד חשבתי שכול אותן זוגות שמדברים על אהבה ממבט ראשון או נפש תאומה מזבלים את השכל ועושים זאת רק כדי לגרום לאנשים אחרים לקנא, אך עם ליאת הכול היה ברור.

ניסיתי להסביר לחברי מה ההרגשה או איך אני יודע, אך התחושה הייתה מעבר למילים. משהו בלב מרגיש מחובר לפתע, הכול נראה פשוט וקל, החיים הופכים לחוויה מתמשכת, וכן הציפורים תמיד מצייצות, תמיד.

אומרים ככול שאתה יותר גבוה כך הנפילה יותר כואבת, זה אפילו לא מתחיל לתאר איך הרגשתי כשעולמי קרס. ליאת נעלמה, פשוט כך, היא השאירה לי איזה מכתב ליד המיטה שבו היא הסבירה שהכול הלך טוב מידי שמערכת היחסים הקצרה שלנו הייתה יותר מידי מושלמת עבורה והיא עוזבת. למה? לא הצלחת להבין, איך זה ייתכן? המכתב לא התחבר לי. מה זה לעזאזל יותר מידי טוב? הלא לשם כך אנחנו חיים את חיינו, כדי למצוא את הטוב, המרדף אחרי האושר, החיים המאושרים? והיא בורחת בגלל שזה היה יותר מידי בשבילה.

סירבתי להאמין, הייתי בטוח שהכול אחיזת עיניים, וליאת שלי תשוב אלי, לזרועותיי, לחיקי, אך התבדתי במהרה. עברו שלושה ימים ללא זכר, ללא טלפון, ללא מכתב, ללא ביקור, ללא ליאת. סבלתי מכול שנייה בימים אלו, כול שיר, כול סרט, כול משפט, כול נשימת אוויר הזכירה לי אותה. נשאבתי לדיכאון עמוק מחכה לסימן כלשהו שיראה כי הכול יסתדר בסוף, לסימן שלסיפור האהבה הזה יהיה סוף טוב.

קיבלתי אותו בגינה, החתולה השחורה, היא סימנה לי שהכול נגמר. היא לא הפסיקה להביט בי לשנייה ואני שיתפתי פועלה וסיפרתי לה הכול, שפכתי בפנייה את ליבי, והיא יללה מידי פעם לאות ניחומים. היית חייב סיום למערכת היחסים, היית צריך שמשהו יגיד לי "זה נגמר, חבר", שאוכל להפסיק לצפות לבואה שאוכל להמשיך בחיי מבלי להיזכר בה יותר, וקיבלתי את מבוקשי.

החתולה השחורה קיפצה לה במהירות מעבר לספסלים מביטה בי בפעם האחרונה, כאילו מבקשת לראות כי אכן הבנתי את סיבת הימצאותה בגינה הזאת בשעה הזאת לידי, ונעלמה לתוך הלילה משאירה אותי את הגינה ואת התובנה.

"זה לא נגמר את שהחתולה השחורה מייללת בגינה"