עופר בהה באזיקים ששרטו את פרקי ידיו והשתוקק לסיגריה. התרכז בעשן האפרפר שעלה מתוך הסיגריה של החוקר, והתעלם במכוון מהשאלות שקדחו לו במוח, לא בטוח שהבין אותו, לא בטוח שהקשיב. "היכרת אותה?" שאל אותו בטון קשה.
לא!! הוא לא הכיר אותה.
בעצם, כן! הוא זיהה אותה בשנייה הראשונה שראה אותה. הוא ידע לספר בדיוק איך היתה מעוותת את שפתיה כשהיתה מהורהרת, ידע לספר בדיוק איך עיניה היו מתמלאות אושר כשהיתה מתלהבת, ואיך הפך מבטה חולמני כשהיתה מוטרדת.
אבל לעזאזל, הוא לא מכיר אותה!!
קפץ בבהלה כשהחוקר דפק בכוח על השולחן מנסה להעיר אותו מהחולמנות שנחתה עליו. "כמה זמן היכרת אותה לפני שרצחת אותה?"
עופר מצמץ. לא הכיר הרבה.
בעצם, כאילו הכיר אותה מאה שנה. ידע מה היא אוהבת, ומה היא שונאת. הכיר את חלומותיה, את תשוקותיה. את כל פחדיה והרהוריה. הכיר את נשמתה.
לא, אין לו שותפים!! לא, אין לו מניע! ולא... הוא לא מכיר את בעלה!! השתוקק שיניח לו, שיעזוב אותו לנפשו, כאב לו הראש בטירוף, כאילו אלפי פטישים דפקו לו בקצב אחיד. הדבר היחיד שרצה היה לחזור לתא המצחין, למיטה הקשה הצרה, וסיגריה. הוא רצה סיגריה.
החוקר אחז בצווארון חולצתו ומשך אותו כלפי מעלה. כל גופו התרומם בתנופה. עיניו השחורות ננעצו בו בטירוף מזרה אימה, "אתה 'תשיר' בדיוק כמו שאני הורה לך, בדיוק כמו שאני יאמר לך!!" משום מה היה אדיש למבטו, ולכאב שהשתלח בצווארו כשהנחית אותו חזרה לכיסא הברזל הקשה.
עופר שתק, ובלבד שיניח לו. אבל זה רק הרתיח אותו. פניו התקשו בהבעה שלא יכל לנתח, מן תערובת של זעם וחוסר סבלנות. אילו לא היו נמצאים במעמד הזה, האמין שהיה מרגיש את נחת אגרופיו של החוקר. הם היו לבד בחדר החקירות, אבל עופר ידע שמאחורי המראה הכפולה החד - כיוונית עומדים אנשים שעקבו אחרי כל תנועה בהבעת פניו, אחרי כל תזוזה של גופו. 'על הזין שלי!' חשב באדישות.
חמש שעות ישב שם, חמש שעות שבמהלכן התחלפו ארבעה חוקרים. האחרון שבהם – זה שעמד מולו – היה אנרגטי במיוחד בהתחשב בשעה של הלילה. "קדימה!" אמר בטון שאינו משתמע לשתי פנים, דרישה כמעט אלימה. "אל תבחן את הסבלנות שלי." במילים אחרות, אתה מתחיל להימאס עלי גיחך עופר לעצמו, ושום שריר לא נע בפניו. בעצם, להבדיל ממך... הרהר עופר לעצמו, לי יש את כל הסבלנות שבעולם.
"תתחיל לספר, ונבוא לקראתך." שינה לפתע החוקר את הגישה. הטון שבו נאמרו הדברים כמעט בלבל אותו, טון אבהי כמעט. אבל הוא לא האמין לו, החיים לימדו אותו לא להאמין בהם - באנשי החוק הכחולים.
בעיני רוחו ראה את גופתה של אורית מוטלת על המיטה, דמה מתמזג בצורה דרמטית כמעט עם הסדינים הלבנים. ידו הרועדת נותרה מושטת קדימה למרות ששמע את היריה העמומה, וראה את בעלה צונח ומת מייד. שעה ארוכה עמד ובהה בשניהם מוטלים ומתים, ובאופן פרדוקסלי היה מאושר שסבלה תם. פניה היו יפים גם כשהיו חיוורים ואפורים במותה. שעה ארוכה עמד עד שפרצו את הדלת ושמו את ידיו באזיקים. שעות ארוכות ישב מול החוקרים, ביום שנראה הארוך ביותר בחייו.
החוקר קירב כיסא והתיישב קרוב מאוד אליו עד שברכיו כמעט נגעו בברכיו.
"מה אתה אומר?"
"אני חף מפשע." לחש עופר.
