חתן וכלה

חתן וכלה

זה היה הרגע שעליו תמיד חלמתי. הילה בשמלת כלה לבנה חבוקה בזרועותיי, ראשה בשקע צווארי וידי מלטפות את תלתליה הזהובים. ידעתי  שברגע הזה  העולם סביב יתפוגג ויעלם וניוותר רק שנינו, הילה ואני בחיבוק שעליו תמיד  חלמתי.

עוד מעט תרים ראשה ואצלול  לתוך  עיניה הכחולות. כשהיינו בתיכון אמרתי לה  פעם שהעיניים שלה הן כמו בריכות וכשאני יוצא מתוכן זה רק בשביל לשכב ולהשתזף לידה והיא אמרה שאני משוגע.

"זוכרת  שהתחתנו בכיתה ד"?  אני שואל.

הילה  צוחקת.

                                                             *

נחמה השדכנית ארגנה את הטכס בחורשת האורנים שבקצה המושב. היא גם הכינה טבעת מניר כסף ומסרה לי אותו מראש.

"תשים בכיס ותשמור שלא  תתקמט", הזהירה.

  רק  ליורם סיפרתי על אהבתי להילה והשבעתי אותו שלא יוציא מילה אבל נחמה  הייתה חוקרת ויודעת בסוף הכול  והיא  הלכה מיד לדבר עם הילה .  איך שמחתי כשמצאתי בילקוט את הפתק המבשר שהילה מסכימה.

 יעקוב נבחר להיות הרב, הוא אפילו לא חבש כיפה אך סבו היה רב  בליטא  לפני שנספה בשואה  ונחמה טענה שזה מספיק. ג´ינג´י הביא כוס יין מהבית  וכל אחד הביא קצת כיבוד: בייגלה, בוטנים וופלים ומיץ. מוטי הצליח לארגן כוס לזכר החורבן והביא אותה עטופה בעיתון כך שאי אפשר היה לבדוק אם אכן הייתה כבר סדוקה  כפי שטען.

נחמה הניחה כובע טמבל על ראשו של יעקב והוא שאל אותה מה הוא צריך להגיד. היא  היססה לרגע, מנסה להיזכר בחתונה משפחתית  מלפני חצי שנה. "תגיד רק ברוך אתה ה שציוונו על הנשואים והנשואות", סיכמה, "ותעביר להם את כוס היין שיטעמו  ותגיד לעמיר לשבור את הכוס ושלא ישכח את ירושלים."

וכך, בערב קיץ,  באור  שקיעה אדמדם שחדר בין ענפי האורנים, נערך טכס הנישואין המאולתר  שלי עם הילה. נחמה סימנה שני קווים מקבילים  במרחק מטר זה מזה והעמידה את הילה ואותי  זה מול זו משני צדי הקווים. לאחר ששברתי את הכוס (בניסיון שלישי)  נחמה נתנה את האות ואז  הילה ואני רכנו זה אל זו ושפתינו נגעו בנשיקת ניקור  חטופה. "עמיר והילה חתן וכלה" זימרו הילדים וגם חקקו  על קירות  וספסלים ברחבי המושב.  באחת השבתות, בסתיו האחרון ,  עברתי ליד גן המשחקים הישן ושם על ספסל עץ שצבעו מתקלף  מצאתי כתובת אחת שנותרה : "עמיר והילה חתן וכל..." האות האחרונה הייתה מחוקה. על השביל דימיתי לראות את עקבות רגליה היחפות של הילה שהייתה חולפת ורצה שם בין הכלניות באביב, תלתליה הזהובים מתפזרים ברוח.

  כך  הפכנו  הילה ואני באופן "רשמי"  ל"חברים".  אני עמיר, התלמיד הבינוני, הספורטאי המאוד בינוני והילד הלא  הכי יפה, סתם עומר אחד, חבר של הילה שהייתה נסיכת חלומותיי לנצח.  הייתי מדמיין את הארמון  שאבנה לה עם גנים  ובריכות וטווסים מהלכים בין השבילים. גם ילדינו היו שם בחלום מטופפים להם בשלוות הגן והילה ואני חבוקים על המרפסת ומביטים בהם.  פעם נסעתי עם הורי לצרפת וביקרנו בארמון  וורסאיי וידעתי שכזה ארמון אני רוצה לבנות לה.

                                                             *

"זוכרת את הארמון שלנו"? אני שואל. הילה מרימה ראשה ומחייכת.

משב רוח קריר מגיע מאי שם. מישהי נוגעת  בכתפה של הילה והיא נחלצת מזרועותיי ופונה אל חברתה. העולם שהיה שקוע בערפל  שב ומתגלה, המון אנשים , מוסיקה , אורות צבעוניים,  ריחות  ברבקיו בתוך חורשה עם אור שקיעה אדמדם כמו אז.  ואני, הולך הצידה, מוצא את הכספת ומשלשל לתוכה את המעטפה.