"החיים הם הפסד לאדם והמוות רווח.
ואומנם מחשבה צודקת היא זו ובכל זאת רע ומר.
למה זה הונהג סדר כזה בעולם שאין החיים ניתנים לאדם אלא פעם אחת וחולפים ללא תועלת לאדם?" [צ'כוב]
"שקראתי את זה בהתחלה רציתי לקום ולצרוח "אני יודע מה קרה לה אני יודע!!!! "
אבל ככל שקראתי יותר ויותר את המשפט וניסיתי להבין את משמעותו הבנתי שאני לא יודע כלום.
לא ידעתי מאום.
אף אחד לא ידע אם לומר את האמת.
אבל שנים לאחר מכן יכולתי אולי להבין מה משמעותו של הכתוב ושהבנתי אותו ידעתי בדיוק מה היא רצתה לומר ושתקתי.
לא רציתי לרוץ לאף אחד ולספר לו את מה שאני חשפתי והשכלתי בגיל כ"כ מוקדם , רציתי שהם יבינו את זה גם בגילם המופלג.
הדר אהבה את צ'כוב.
היא גם תמיד אמרה שיש דברים שעדיף להביט בהם מבחוץ ולהתרשם מיופיים הפשוט. מיותר לחקור ולנבור יותר מדיי.
כי שנוברים יותר מדיי הפשוט והיפה מתחיל להרגיש מסובך ולא יפה כמו מקודם.
הדר הייתה אילמת מלידה.
אבל היה לה סוד שהיא היחידה שידעה וכולנו רצינו לדעת.
לפעמים שהסתכלתי בתמונותיה הייתה נראית לי תמיד מבוגרת כפול מגילה האמיתי. כאילו התאימה את סיפורי חייה וסודות כבדיי משקל לעצמה ולגילה.
לו הדר יכלה לבטא את עצמה , לו הדר לא הייתה אילמת , אני חושב שהייתה הורגת את כולנו.
או שהייתה מספרת את כל שעינייה ראו וזה היה הורג את כולנו.
הדר נעלמה ב-27 לאוגוסט 61' .
את השם "הדר" אביה העניק לה כי טען שתמיד היה ממנה ריח הדרים מהרגע שנולדה , שהדרים זה ריח של התחלות חדשות, ריח של טהרה.
זה היה השם הראשון והמוזר ביותר שניתן בזמנה.
אך להדר לא היה אכפת.
למען האמת כמעט שלא היה אכפת לה מכלום.
היא הייתה כותבת כל הזמן, לא היה מישהו ולו אחד שיכל להבין אותה ככה סיפרו אנשים.
אמרו שהייתה שונה מכל מי שפגשו, אמרו שהייתה יפה ומכוערת כאחד, שהייתה אילמת ורכלנית כאחד, שהייתה הדר אחת ולא תקום אחרת מלבדה.
הדר הייתה מכשפה.
מהמכשפות שאתה יכול לומר שאתה מביט בתמונה אחת שלה ולוחש בינך לבין עצמך: "כי מכשפה לא תחיה" כי היא הייתה מרתיעה אותך במבטה וזה ניכר אפילו בתמונות של אז.
מבטה היה נוקב ומעולם לא לבשה צבעים אחרים מלבד צבע האפרסק.
ששאלו אותה מדוע זה – טענה שהצבע הזה הוא הצבע היחיד שצריך לשלוט בעולם כי ממנו אפשר ללכת להמון כיוונים אחרים.
"לפעמים אני מאחלת לעצמי להיות עיוורת בכדיי שלא אראה את מה שמתחולל בעולם" אני קורא את מה שהשאירה לאלו השוטים שימצאו את תיעודיי היומן שלה.
קרוע , מרושל, סימני אוכל עליו, אפילו שתייה יכולתי להבחין שזה קפה שחור שכנראה הייתה שותה , הכתב שלה מעולם לא היה אחיד, נראה שלפעמים היד התעייפה מלכתוב והכתב נראה גדול ומוזר משתלט כמעט לאורך ולרוחב של כל הדף.
הדר הייתה שמאלית , ככה אמרו לי, זה היה חריג לדעת שמישהו שמאלי במיוחד במשפחתי , אבל אני ראיתי את זה מיוחד ומוזר ביחד.
אנשים שמאליים תמיד היו מיוחדים אפילו מבחינה שכלית. הם היו שונים מהימניים אך שמאליים היו הם. מיוחדים באשר יהיו. והיו רגעים שצחקתי על המחשבה הזו, כי אדם שמאלי הוא פשוט שמאלי למה צריך לנבור גם בזה? כמו שהדר אמרה – "יש דברים שלא צריך לנבור בהם" .
אז הדר הייתה שמאלית ולבשה תמיד אפרסק.
מבטה היה ריק יותר מכל אחד, ושפתייה היו קטנות , היה לה שיער ארוך עד אין קץ חלקו צבוע בשחור ושורשיו חומים בהירים, נראה כאילו צבע לא משח את דרכו על ראשה לפחות שנה שלמה.
אך לא היה נראה שזה ממש מטריד אותה.
פנייה היו חלביים וחיוורים מדיי, וצווארה היה ארוך .
שינייה היו מושלמות מדיי וזה היה נראה ממש בתמונות אחדות שאפשר היה להבחין בחיוך מאולץ שהייתה נותנת למצלמה.
שמצאתי את שכתבה אני מניח שאיפה שלא הייתה או תהייה מנוחתה נחתה עליה או להפך.
אבל כל מה שהיה קשור אליה מרגע שהתוודעתי לקיומה ועד היעלמותה היה באותו רגע בידיים שלי.
אני חושב שאפילו חוקרים ארכיאולוגים ניגשו אלינו הביתה וחקרו וחפרו כל חלקה בארץ ואפילו מעבר אבל לא נמצא סדק אחד בסיפור , עצם אחת בולטת מהאדמה שתוכל להעיד על מקום הימצאה או על גורלה.
אבל שמצאתי את אותם דפים, מרוחים ומלוכלכים בתחתית האדמה , קשורים ונעולים בשלשלאות מברזל נפתח בפניי עולם חדש.
מצאתי את אותה הדר שנעלמה לכולם..
ידעתי בדיוק איפה היא הייתה...
וכל המשאבים הכי גדולים שמשפחתי יכלה להרשות לעצמה להציב לא יכלו לחפש ואפילו להעלות בדעתם ששם הדר נמצאה...
או נמצאת.."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
