יום אחד

יום אחד, מוצאי חורף,
יום אחד ארוך
גשם ושמש ורוך,
ראשיתו מול חוף הים
בנתיב שהחל ותם.
אותם פנים שראה
אותו קול שענה
ישמע בעוד שנה,
עוד מעגל שלא נסגר
ואת עקבותיו שב ותר.

עולה אל הערפילים
פוגש אותם החברים
פוסע להווה ולעבר
ורואה מה שנשאר.

השעון מתקתק בלאט
אך בלב זה לא נקלט,
לא הרחק מנקודת המפגש
העתיד אורב, הלב לא חש.
חצר ובית,שבת מלכה,
חץ שנון,הגזירה מכה.

יורד אל המישור
עובר את השלוליות
לעבר השירה והקולות
מסב אל שולחן יחיד
מתרחק אל העתיד.
חוצה את הכביש חיש
וכמעט שאין איש,
הרכב בא ממול
ומשהו לקרות עלול.

צחור עבים וליל מואר
אולי הקדים את המאוחר?

שדה כלניות בלב אור
בעוד שנתיים ייתם מחזור
מרחק עצום יעבור
ובגופו יפער חור,
כמו חלום רע
יפול אל תוך הבור.

שעון מתקתק בלאט
שנייה אחת ועוד אחת,
שעת האפס צוץ תצוץ
מהעונג ועד הפיצוץ.