"אני אוהב אותך אבל אני לא חושב שאנחנו נוכל להיות ביחד, אני חוזר בתשובה, אולי נעשה את זה ביחד? מה דעתך?"
צחוק מוזר ולא ברור יוצא ממני .
"לא בשלב זה של חיי"
"אז אנחנו צריכים להתפצל, אבל מה עם ההריון?"
"אני ממשיכה אותו "
"אבל אני האבא"
"ותמיד תהיה"
"אולי תחשבי על זה?"
"אין לי מה לחשוב אני מגדלת אותו בלעדייך , והוא נשאר אצלי שלא יהיה לך ספק בזה"
נוסעת ומחשבותיי כ"כ רחוקות שהמשאית שנמצאת מולי נראית כאופנוע שאני קרובה להתנגש בו , הסיגריה בפה שלי נראית באורח הפלא עדיין הרגל שאני מבזה בו את עצמי למרות ההריון , והוא אותו בחור שבוחר בדת, אב ילדי , אומר לי שדרכינו נפרדות.
לא הרגשתי מאום.
יכולתי לשמוע את הידיעה הזו שלו ולומר לו "שיהיה המון בהצלחה יקירי, אנחנו קשורים כמעט כמו נצח, חולקים נפש אחת עוד 8 חודשים"
הדרך לשום מקום הייתה קצרה, חשבתי שבאופן אירוני למדיי היא תהיה כזו , בדיוק כמו שתיארתי.
רצופת מחשבות.
הסיבוב לאותו מחלף היה כ"כ חד שהרגשתי שאני נסחפת בתוכו כמו אל נחשול ענק , מביטה על התמרור שמתריא בפנינו הנוסעים לנסוע במהירות שלא עולה על 60 ואני במד המהירות שלי מפספסת ומגיעה ל-90 שלפתע אני מביטה כמעט שמרחוק בדמות נשית , קטנה ומעצבנת.
שיער אסוף במטפחת ירוקה , פנים קטנות ובולטות , חולצה ירוקה חצאית חומה שחושפת את ברכייה נעליים חומות פרוותיות כמעט כמו שאני לובשת כעת ותיק סל בצבע אדום שכמעט קצר כמו המידות שלה.
יכולתי להבחין בה מרחוק, מכווצת את עיניי בכדיי להגיע לראייה מקסימלית והיא הייתה נראית כ"כ רחוקה ממני שלא ידעתי עד כמה קרובה היא לכל.
היא מבחינה בי , הרכב הכי קרוב לשוליים , מביטה בפורענות המיותרת שלי על הכביש היא מחליטה להתפרץ .
הרגשתי את הכוונה שלה ברגע שהבטתי בה , כאילו בחרה מי יהיה הקורבן שידו תיגע בדבר, היא החליטה ללכת על זה ובגדול והיא בחרה אותי מכולם.
בחרה בי לשים קץ לחייה.
אותה בחורה ירוקה נמרחה על השמשה שלי כמו מטלית מלוכלכת והקיזה דם .
שניסו להטיח בי האשמות אני רק יכולתי לרכז את כל הרעש סביבי למקום אחד.
אליה.
שכובה על אותו כביש אספלט בוער משמן, מזוהמה ומהדם שלה שמרוח אפילו עליי ולא נגעתי בה בכלל.
שמעתי זמזום אחד גדול בתוך הראש שלי, מהלכת כמו מתה בין חיים (ואולי אחת שכבר לא )עונה לדרישות השוטרים שמסביבי ונותנת להם לחטט בחיי.
שניה וחצי מתהום אחד גדול ואני כאן עומדת מבוהלת מביטה באחת שהחליטה להוציא את הכל , את כל הכעס שלה בהחלטה מהירה של שניה ממני.
רגלייה היו משוכלות ומלאות חבורות , הצד השמאלי של פנייה דימם ומטפחתה חשפה שיער בלונדיני טבעי, על אצבע הנישואים אני רואה טבעת שכמעט משחירה וכמעט לא מקובעת , הילדונת שנראית כמו פרוצה ולא מהמובחרות , נשואה.
מה קורה כאן שאני מפספסת?
התיק שלה חסר אני מתרכזת בחפצים שהיו כרוכים אליה ושואלת את עצמי , מדוע דווקא אני מוטרדת משטויות אלו.
תמיד הייתי אדם של דקויות.
התיק האדום המזעזע שלה היה מוטל כמה מטרים טובים הרחק ממקום "ההתפרצות " ניגשת לשלוח יד ולהחזיר אותו לנימענים אני מרגישה כיווץ עז בבטן, בחילה נוראית כמו כל השאר שתוקפות אותי בשלב הראשוני הזה של ההריון.
הולכת הצידה ומקיאה את נשמתי השוטרים מביטים בי ומשייכים את המצב לסוג של טראומה שאני עוברת בגלל מה שקורה.
מבטי נושא את דרכו הצידה למיקום התיק ואני ניגשת אליו.
דבריה האישיים היו פרוצים למרגלות אותו כביש, אוספת את חפציה פנימה אני מביטה באחד הפריטים ונשארת פעורת פה ...."
הזכויות שמורות להדר מיליס
