נייר צלופן.

בין קרונות ועגלות, באוהל מטולא,

בהמולת התזמורת, תיבות-נגינה לא תואמות,

מאחורי כלובי האריות והחבלים שעליהם מהלכים הלוליינים, שם עומד הנער המטאטא את הבמה. אך הוא כבר מזמן לא נער. עצמותיו התרככו ותווי פניו התכנסו בתוך עצמם לקמטים דקים. הוא כבר מזמן עבר את שעת פריחתו.

בשעה ההיא הם באו, שלושה נערים בני שבע-עשרה, לראות את המופע. אין לדעת מתי יגיע הקרקס בפעם הבאה.

הם לא הכניסו את שלושתם, מפני שבכיסיהם לא היה יותר ממטבע נחושת שחוק לכל אחד, אבל את הנער הגבוה, זה ששיערו קצוץ ופניו מנומשים, אותו הכניסו. הוא הבטיח שינקה את הבמה כל השבוע אם רק יורשה להכנס. הכרטיסן, שלא היה לו כוח להתווכח, רטן בהסכמה ומך באפו, והילד רץ לתוך האוהל בחיוך שזרח על כולו.

הנערים האחרים הלכו הביתה, מפני שהכרטיסן אמר שדי באיש אחד שיטאטא. כשיעברו שנים כבר לא יזכרו את האוהל ואת האורות ואת המוזיקה. אותו קרקס, כדרכן של הופעות נודדות, נותר כצל בר-חלוף אי שם בנבכי השכחה. ומשנשכח הקרקס נשכחו גם השחקנים, מאלפי האריות, הכרטיסן, האיש הזקן שהפעיל את תיבת-הנגינה בחוץ, ואפילו הנמרים הלבנים. כמו קסם שמתפוגג מיד בחצות.

וכך נשכח גם הוא. אותו נער בהיר שיער חלף, אוחז מטאטא בידו, על פני מבטיהם של הצופים. חלף לרגע קט וכבר אבד. הוא, כמו הקרקס, לא היה יותר מצל. אמנם צל צבעוני של נייר צלופן מול פנס, אבל בכל זאת צל.

הוא היה כל כך חיוור, כל כך בלתי מוחשי, כמו האבק שאותו טיטא מהבמה ומשורות הקהל יחד עם שקיות פלסטיק, קרעי נייר ושאריות של פופקורן. כשעברו שנים אפילו הוא שכח אותו. את עצמו. שכח את שמו, שכח מי הוא היה, שכח איזה רושם עשה עליו בנעוריו צל שאינו אפור, אלא ירוק ואדום וצהוב, כמו צל של נייר צלופן מול פנס.