"זה היה חשוף כמו מחצית מהחיים שלי.
מצויה באותה מציאות שאני נמצאת בה ברגע זה.
נתונה לכעסים של הסביבה , נתונה לשאלות שאני בעצמי לא מסוגלת להביא להם ניסוח שיכול להשביע את רצוני.
מאותו תיק אדום בצבצה ערכת הריון משומשת דיי.
אותה אישה שכובה על הכביש הייתה הכי הריונית שיש ואני זאת שאולי גרמה ל2 נפשות למות ולא מבחירה כמובן , אלא סתם כעסו של גורל עקום שלא בהכרח מיועד לשנינו אבל מה שבטוח שהיא רצתה לשנות אותו.
לגרום לה למות.
על השמשה שלי!
ערכת הריון ורודה , הברית החדשה , מפתחות רעועים , ליפסטיק ורוד מדיי שבעצם מודבקת עליו תווית שמעידה "טסטר" , תער ,אבן מזכוכית סגולה אפורה שתפסה את מבטי, פצירה , ולק שחור.
לא יכולתי לבנות באותו רגע את הדמות לפי חפציה שהיו מולי.
לא יכולתי לדעת מי זו השוכבת שם על הכביש ומי היא זו שדברים היומיומיים פוקדים את חייה על פי תכולת אותו תיק.
מה שייחלתי לעצמי הכי מכל זה שהיא לא תמות .
לא ידעתי עד כמה העובר שאצלה היה יכול לשרוד חבטה שכזו מה שבטוח שפחדתי על העובר הקטן בן החודש ששוכן בבטני, פחדתי שמא הלחץ הזה שפוקד אותי כרגע ירע לשנינו.
"גברת רוטנברג...כן?"
"כן , כן. היש משהו שאני יכולה לעזור?"
"כן, התרחקי בבקשה מהחפצים של הקורבן"
"כן , סליחה , פשוט רציתי , אתה יודע לאסוף את חפצייה מרגישה קצת אשמה, כל דבר שרק אוכל לעזור..." אני בוררת בתיק בזמן שהשוטר הצנוע מדבר איתי , איפה לעזאזל אותה אבן שסינוורה את עיניי? מוצאת אותה בסוף ומגניבה אותה אליי. חופנת אותה בכף ידי , והיא ענקית , היה אפשר לראות אותה מקרעיי אצבעותיי הקטנות.
"תודה לך גברת רוטנברג..אבל.."
"לירן בשבילך. אתה יכול לקרוא לי לירן" מחייכת אליו נותנת לו נימה אינטימית יותר , פלרטטנית יותר רק שהרוויח זמן להכניס את כף ידי לתוך שרוול המעיל השחור הארוך שלי בלי שיבחין בשפת גוף מוזרה.
"תודה לירן, ברשותך אנחנו רוצים לבדוק את תכולת התיק לראות אם ניתן למצוא את זהותה של אותה פצועה.."(פצועה? היא חיה?)
"בבקשה אדוני השוטר. סליחה על ההטרדה , רק כוונה טובה" מתחסדת מולו ועוזבת את התיק לנפשו.
האבן אצלי!
ניגשת לרכב שלי עם 4 וינקרים מהבהבים , דם מרוח באלגנטיות משוועת על השמשה והפנס הימני, והיא ששכובה עדיין מחוסרת הכרה או בכלל לא בחיים גורמת לי לחזור למציאות ולעקל את מה שמתרחש סביבי וניכר לראות את זה בפניי.
"מד"א בדרך אל לך לדאוג גברת רוטנברג"
"אווו היא בחיים ??"
"כן היא פשוט מעולפת , יהיה בסדר, היא קיבלה בעיקר חבלה ממש קשה בראש , יהיה בסדר!! מבטיח , יהיה בסדר..." הוא חובק אותי בצורה חברית מדיי ואני תוהה על קנקנו , האם אני חיוורת ומבוהלת כ"כ שהוא לא מפסיק לומר לי שיהיה בסדר?
כן הייתי מבוהלת כמו שמיימי לא הייתי.
פחדתי על עצמי, פחדתי עלייה, פחדתי על 2 ההריונות המתקדמים שלנו.
פחדתי לשאת על מצפוני את המוות אבל לשמחתי היא חיה ואני מקווה שגם היצור שיש בבטנה , רק לא בטוח אם היא זו שרצתה שיחיה.
האורות האדומים הגיעו, מסנוורים וצורחים גורמים למכוניות להסתכל בפרצופים שואלים ולשכנים לצאת מבתיהם ולחקור בחטטניות בעיניים ענקיות .
קריאות של כאב וזעזוע נשמעות מכל אישה מבוגרת שעוברת ומחליטה להישאר ולשאול מה קרה, הגברים נראים רציניים מדיי ופרקטים ואני עומדת שם שוכחת שזהו הגיע הזמן ללכת הביתה , השוטרים שיחררו אותי וטענו לחוסר שפיות מצידה מאידך הרגשתי כאילו אני בעצמי רציתי להתנגש באותה אישה ירוקה עם האבן המסתורית.
מכניסה את המפתחות לסוויץ' ודוהרת על כביש 5 הישר אליי הביתה , שוכחת את הרמזורים נוסעת על 120 קמ"ש שוכחת מהכל עד שלפתע אני שומעת לחישות , מילמולים , ואור מסנוור סגלגל צורח מכיס מעילי מאיר בתוך מכוניתי כמו פנס לילה ענק , מכווץ את בית החזה שלי ואני לא יכולה לנשום...כאילו זוג ידיים שקופות חנקו אותי ולא יכולתי לעשות כלום.
זה נראה שעכשיו מתעדת להיות לי תאונה, אני זו שהולכת לשכב על כביש האספלט החם, מרוח בשמן ובדם שלי, הכי הריונית שיש.
לא! זה לא יקרה לי !
הילד הזה הולך להיות כמה שיותר קרוב לחיי.
מעדיפה את מותי על פניי מותו.
מכניסה יד זריזה לכיס המעיל ומשליכה את האבן מהחלון הפרוץ שלי והכל חוזר לסורו.
אין לי מושג מה זה היה אבל זה הרגיש כמו עקיצתו של עקרב צהוב הישר אל תוך הלב , כמו התקף לב קטן באמצע נהיגה, האור הזה שיצא מתוך אותה אבן היה בלתי מוסבר, ומי לחש כ"כ שם בשפה זרה לא מוכרת ומפחידה ?
מביטה מהמראה לראות את המראה של אותה אבן נזרקת בכדיי לוודות שהיא אכן נזרקה ממני הלאה, על כביש 5 שסביר להניח שאיזה משאית תרסק אותה עד תום.
ואני רואה אותה זוהרת לשנייה אחת בדיוק , כאילו אייך שהיא נגעה בכביש היא הפסיקה להיות בולטת , בכדיי שלא יראו אותה, שלא יפגעו בה.
בדיוק כמו אותה אישה ירוקה הריונית.
חיכתה לרגע הנכון שיגמור את חייה.
חיכתה לי.
אז האבן יצאה ממכוניתי והכל חזר לקדמותו ואני נושמת לרווחה.
מגיעה לנחלתי , דלת ביתי הקשוחה מדיי תמיד העפילה עליי את כל משאותייה , טענתי תמיד שיש לה אישיות בפניי עצמה.
אך שפתחתי את התיק להוציא את צרור המפתחות , יכולתי להרגיש אייך רגליי לא נושאות את כובד גופי והמראה לעיניי צבט את ביטני ומעדתי...."
הזכויות שמורות להדר מיליס
