לא יכולתי לחכות יותר. היה זה יום שישי האחת עשרה באפריל אלף תשע מאוד שמונים ושש, שבו הודעתי לכולם – "היום אני הופכת להיות אמא".
לא היה זה התאריך המשוער ללידה. הייתי בשבוע השלושים ושמונה להריון – שבועיים לפני המועד הצפוי אולם, במהלך היומיים האחרונים הרגשתי שהיא עומדת להגיע ועשיתי את כל ההכנות לקראת בואה, כמהה לראות את החיים שפעמו בתוכי ולהצמיד אותה לחיקי.
מיד כשסיימתי את עבודתי כמורה בכתה א' באותו יום, נפרדתי מכולם כשאני מודיעה להם שאני הולכת ללדת. הבחנתי שהם מתבוננים בי תמהים, שכן על פניו לא ניכר היה שאני בשלה כבר ללידה.
כשהגעתי הביתה הבחנתי בדימום קל. התקשרתי לרופא הנשים שלי לשאול בעצתו והוא הציע לי להמתין ולראות כיצד יתפתחו הדברים ורק במידה והדימום יימשך או שיתלוו לכך צירי לידה או ירידת מים - אגש לבית החולים.
בעלי למד אז עם חברים בבית לקראת בחינה בתחום הביטוח. מאחר ולא היינו ממונעים הצעתי לו שיבקש מחבריו, אם יוכלו להקפיץ אותנו לבית החולים בדרכם הביתה. בינתיים הכנתי את התיק ללידה. הייתי בטוחה שבפעם הבאה שאכנס לבית הזה שוב - אהיה כבר אמא.
לא תקפו אותי צירי לידה והמים לא ירדו ובכל זאת התחושה הפנימית הזו שלעיתים אנחנו מקשיבים לה אמרה לי ש"הגיע הזמן".
בשעות אחר הצהריים המאוחרות היינו בדרכנו לבית-החולים. מיד כשהגענו, נבדקתי ונאמר לי שאינני מוכנה עדיין ללידה ויחד עם זאת הם מתכוונים לאשפז אותי משום, שמנח תצוגת הלידה מראה שצפויה להיות לי לידת עכוז הכרוכה בסיכונים.
התבקשתי לומר לבעלי שכדאי שישוב הביתה מאחר והלידה צפויה להתרחש רק למחרת אולם הוא בחר להישאר. הוא רצה להיות נוכח בלידה מה שנבצר ממנו בגלל הסיכון שכרוך בכך. האפשרות כי ברגע האחרון אזדקק להתערבות כירורגית וללידה בניתוח קיסרי – הייתה אפשרות ממשית ולכן היה עליי לשהות בחדר הלידות הכללי כדי שאוכל להימצא במעקב תמידי.
השעה הייתה תשע ושלושים בערב. הרופא המרדים היה בדרכו להזריק לי זריקת אפידורל במידה ויחולו התפתחויות לא צפויות. בזמן שהוא ניסה למצוא את המקום שבו יזריק לי את האפידורל, צעקתי בקול חלש – "היי".
- "מה קרה?" – שאל.
- "אני חושבת שהרגשתי ציר" – עניתי. לא ידעתי מה זה "ציר" למרות שניסו להסביר לי שזה דומה לכאבי מחזור מה שבכלל לא יכול היה להגדיר לי מה המשמעות, משום שלא סבלתי מכאבי מחזור.
הרופא קרא לאחות שתבדוק אותי. זו שבדקה אותי רק לפני חצי שעה ואמרה לי שעוד צפוי לי הרבה זמן עד ללידה. – "היא נמצאת בשלב מתקדם מאוד לקראת הלידה" – שמעתי אותה אומרת ומוסיפה שבמצב זה לא ניתן להזריק לי את הזריקה. מטון דיבורה הבנתי שמעתה, לא קימת אפשרות חלופית ללידה במידה ויחולו התפתחויות לא צפויות.
מאותו רגע התבקשתי לנשום נשימות קצרות שלמדתי בקורס הכנה ללידה ובשום פנים ואופן לא להשתמש בנשימות לחץ.
בדרך כלל לפני לידה מגיעים לאוזנינו כל סיפורי הלידה המפחידים ביותר ואכן, שבוע לפני הלידה כשידעתי שאני מתעתדת ללדת לידת עכוז, שמעתי על מישהי שילדה לידת עכוז בלידה רגילה ובזמן שהצליחה להוציא את חלק גופו התחתון של בנה, לא נותר בה כוח להוציא גם את חלק גופו העליון ושניות בודדות של חוסר באספקת חמצן למוחו, גרמו לו לפגיעה מוחית לכל חייו. הסיפור הזה עמד אל מול עיניי בכל מהלך הלידה בנוסף לחשש הגרוע יותר שחלילה וחס קיימת האפשרות גם, שהיא עשויה להיוולד ללא רוח חיים.
לא הוסבר לי במפורש מהי הסכנה ובמה היא כרוכה. רק הרגשתי שעליי להיות יולדת ממושמעת, להקשיב ולבצע את ההוראות הניתנות לי במדויק. הבטחתי שאעשה זאת, אולם כדי לחוש ביטחון ביקשתי להצמיד אליי אחות שתאחז בידי. הייתי זקוקה לתמיכה. זה לא היה קל לחוות לידה בידיעה שהחיים הרוחשים בתוכך תלויים בך. בקשתי נענתה. למזלי חדר הלידה באותו יום - לא היה סואן כל כך. במהלך הזמן שחלף, שמעתי את היולדות שמסביבי. האחת נכנסה, ילדה וכבר יצאה. השנייה ששכבה מולי צעקה במשך שעות ארוכות עד שלבסוף יילדו אותה בלידת מלקחיים ואני עם כל הכאב והקושי פעלתי בשקט מופתי על פי ההוראות.
בשעה אחת עשרה וחצי הרגשתי שהיא עומדת להיוולד.
ידעתי שזהו ציר הלידה שעליו דיברו כולן על פי הכאב העצום. אי אפשר היה לפספס אותו.
זהו. עוד רגע והחיים שפעמו בתוכי כתשעה חודשים – עומדים לפעום בכוחות עצמם.
הרגעים הבאים נראו בעיניי - כאילו עצרו מלכת. ארבעה רופאים ושלוש אחיות עמדו מולי, מתבוננים בלידה שלי. ראיתי את הרופא המיילד מחזיק במספריים ובטון רציני אומר – "כשאגיד לך תלחצי כמה שיותר חזק". לחצתי. לחצתי כל כך חזק שהם לא היו צריכים לבקש שוב או לעזור לי להוציא אותה. רציתי אותה בכל נשמתי. לא ידענו מהו מין היילוד אבל אני הרגשתי אותה כבר מהחודש הראשון. ידעתי שזו היא. כבר מהחודש הרביעי כשהרגשתי את פעימות החיים שלה רוחשים בתוכי, פניתי אליה בשם קארין. במהלך החודשים שנותרו עד הלידה דיברתי אליה, סיפרתי לה סיפורים, שרתי לה שירים, לצערי היא נאלצה גם לשמוע דברים אחרים.
בשעה אחת עשרה וחמישים דקות, עשר דקות לפני חצות, בשתי לחיצות כשאני שומעת את כל הפמליה המכובדת הזו שעמדה מולי מתפעלת ואומרת – "תראו איך היא מוציאה אותה" – מתפלאת על כוח הרצון שלי – היא נולדה.
תינוקת עם שיער שחור ועיניים גדולות ומשקל גופה שני קילו חמש מאות וארבעים גרם. לקחו אותה ממני למספר דקות שנמשכו בעיניי כנצח נצחים. כשהשיבו לי אותה והניחו אותה על החזה שלי, חיבקתי אותה ופרצתי בבכי. לא שיערתי עד כמה עוצמתית יכולה להיות אהבת אם. היו אלו דמעות של אושר ואהבה עילאית מהולים בדמעות של עצב על החיים שאותם היא עומדת לחוות.
הפמליה המכובדת הביטה בי ואמרה – "את ראויה לכל רגע מחייה" מבינים את הסכנה שהייתה כרוכה בלידה שלה ובאותו רגע חשבתי רק – "הלוואי ואהיה אני - ראויה להיות אמא שלה".
בימים הבאים התוודענו האחת לשנייה. היה זה תהליך איטי של הנקה, שהות קצרה האחת במחיצת השנייה ופרידה.
רק ביום השלישי כשעמדנו לצאת מבית החולים ונמסר לי שעליה להישאר יום נוסף בבית החולים משום שחלתה בצהבת זיהומית המאפיינת את מרבית הילודים – פרצתי בבכי. לא יכולתי להיפרד ממנה. מידי שלוש שעות כשאני כואבת את התפרים שתפרו אותי, הגעתי לבית החולים כדי להניק אותה. בכל פעם הפרידה הייתה קשה יותר ויותר. למזלי היה זה יום אחד בלבד שבו נאלצתי לחוות את החוויה הזאת ולמחרת היינו כבר בדרכנו הביתה.
כמשפחה? אולי לא. משום שחודשיים קודם לכן בעלי ואני סיכמנו שמיד לאחר הלידה - ייפרדו דרכנו.
