היי לכולם, פירסמתי את הסיפור הזה לפני מספר חודשים והבטחתי לשוב ולעלות אותו לאחר שאבצע בו מספר שינויים והוספות ובכן סוף סוף הזדמן לי לשוב ולכתוב, ובעזרת העצות הבונות שלכם ניגשתי הוספתי שיניתי ומחקתי והרי התוצאה מונחת לפניכם(שאני דרך אגב הרבה יותר שלם איתה)אז תודה על הכל ואני מקווה שתהנו. -
התחתנו ב2 במאי היה זה יום קסום ובהיר, האביב היה בתחילתו ובחצר אולם האירועים יכולת להבחין בפרחים בשלל צבעים שאך זה התחילו את נביטתם. החתונה הייתה יפה יותר מכל מה שהעזתי לחלום רק ימים ספורים קודם לכן. כל דבר התנהל על הצד הטוב ביותר כאילו הטבע כולו התגייס על מנת לחלוק איתי את היום המאושר הזה. ובסופו של יום מופלא זה הרגשתי כאילו ליבי כמעט מתפקע מרוב אושר שנאגר בתוכו.
שלושה חודשים לאחר מכן ביום גשום וקודר מכונית מסוג שברולט קבאליר החליקה על שלולית מים קטנה בכביש מספר 45. המכונית נכנסה לסחרור התנגשה בגדר השוליים ולבסוף נעצרה בחבטה גדולה בתחתית התעלה שבצד הכביש.נהג הרכב איבד את הכרתו במקום, נהג הרכב היה בעלי.
בחודש הראשון לתאונה בעלי נותר מחוסר הכרה והרופאים ניבאו לו שיישאר כך עד שיחזיר נשמתו לבורא, אולם טבע העולם הוא להפתיע אותנו וכך קרה שביום השלושים וחמישה פקח בעלי את עיניו, אולם כמו שהטבע יודע לתת, הוא יודע טוב יותר לקחת. וכך קרה שאמנם פקח בעלי את עיניו, אולם מלבד ראשו הוא נותר משותק בכל שאר חלקי גופו.
איך מתמודדים עם דבר כזה? בחצי שנה הראשונה כמעט לא משתי ממיטתו, הייתי איתו ברגעים הנמוכים ביותר. הקשים ביותר היו הרגעים לאחר שהתנער מטראומת התאונה והחלה לחלחל בו ההכרה שהוא משותק, ששום דבר ממה שהכיר בעבר לא ישוב בעתיד, שאינו מסוגל לבצע את הפשוטה שבפעולות, שאינו מסוגל לספק אותי, ההכרה הזאת שברה אותו ביותר למרות שמעולם לא העז להעלות אותה על שפתיו, הייתי העוגן שמנע ממנו להישאב לתהומות הייאוש שקרצו אליו מבעד לסמטה.
זכור לי במיוחד בוקר קיצי אחד שציפור כחלחלה נחתה מחוץ לחלון חדרו בבית החולים גבי היה מופנה אליה ולכן לא יכולתי לראותה אולם הוא הבחין בה, והוא שכל כך אהב ציפורים כמעט ניתר ממקומו(אוי איזה ביטוי כוזב ולא מתאים לאדם משותק)וצעק לכיווני "תראי! תראי" ואני שלא הבנתי על מה הוא מדבר וקצת נבהלתי מפרץ ההתרגשות הלא מובן הזה פשוט עמדתי שם קפואה ולא מבינה, לפתע הוא החל פורץ בדמעות "מאחורייך, מאחורייך..." הוא פלט את המילים בקושי בין דמעה לדמעה, בין רגע הסתובבתי אולם משק כנפיים הולך ומתרחק קידם את פניי ולפתע הבנתי למה פרץ בדמעות, כל מה שהיה צריך פעם כדי שאני יסתובב היה נקיפת אצבע וההכרה הפתאומית שהכתה בו וחלחלה בו בפרץ תסכול אדיר שלעולם לא ישוב עוד למה שהיה פעם שברה אותו, והתחלתי גם אני לבכות. ולבסוף שיבשו הדמעות מעינינו הבטחתי בליבי שלעולם לא אעזוב אותו.
בחודשים הראשונים לתאונה חיי לא היו חיים. חייתי מבדיקה לבדיקה מעוד שיחה עם רופא מומחה לעוד שרלטן שנתן לי לנו את הבטחותיו והצית את תקוותינו שהתנפצו בשקט הייאוש כל פעם מחדש. סיגלתי לי שיגרת חיים שהייתה כולה מלאה עד אפס מקום בניסיון שיקום חייו, חייתי אך ורק בשבילו לא היתה שנייה אחת בחיי שהייתה אני ובשבילי, והתחלתי להיחנק.
ככל שנקפו הימים כך החלה לחלחל בי המחשבה שגם אני סובלת, אמנם כאין וכאפס לעומתו אולם גם חיי שלי השתנו לבלי הכר.
בתחילה ניסיתי לנער מחשבה זו מעליי על ידי כך שהשקעתי את כל מרצי בעבודות למענו ובשהייה איתו. אולם דברים אלה רק נתנו דלק לשריפה שהתחוללה בתוכי וכך לאט לאט תפסה לה המחשבה מקום של קבע בצומת שבין ליבי ובין ראשי,ולעומת בעלי לי הייתה ברירה.
סערה התחוללה בתוכי, שכל צד מושך לכיוונו הוא. מצד אחד היה ההיגיון שאמר שאיני יכולה לעזוב בשום אופן, אני אשתו, אני קרן המבטחים שלו, ואני חייבת להיות שם בשבילו. אולם פתאום התפרץ לדיון הלב שאמר כל הדברים הללו נכונים אבל מה איתי? מה עם הרגשות שלי? הצרכים שלי? מישהו שיחבק,שיגן, שיהיה שם בשבילי...כמובן שלא העזתי להעלות את הדברים האלה בפני אף אחד, יכולתי רק לשאר את טיב התגובות שאקבל ממשפחתו וממשפחתי.
וכך יום רדף יום והייאוש החל משתלט על כל הווייתי. בעלי החל להבחין שמשהו מתחולל בתוכי ואלמלא היה בן אדם ענק ומיוחד, והיה עושה מה שעשה, יכול להיות שמחשבה זאת הייתה מכרסמת וגומרת אותי עד עצם היום הזה. בקלות יכול היה בעלי להתעלם ממצוקותיי ולהתעסק במצוקותיו שלו שמזמן עלו על גדותיהם, והיה לו כל הזכות לכך אולם הוא בחר לדבר, בחר להתעמת, בחר לעזור למרות שידע את המחיר הכבד שעתיד הוא לשלם כל ימי חייו.
הייתי בדרכי החוצה מחדרו בבית החולים מוכנה לצאת לעוד לילה שכולו בדידות בדירתנו המשותפת, הריקה. ידי כבר הייתה מונחת על ידית הדלת שהוא החל לדבר.
"ערגה,חכי רגע" הוא קרא לעברי. הרפיתי את אחיזתי מהידית נותנת לידי להישמט לצידי גופי בכבדות חשתי מיואשת וידי נעו בחוסר בחשק לא יכולתי לתאר לעצמי את מה שיתחולל אך דקות ספורות לאחר מכן.
"כן?"השבתי.
"רציתי לדבר איתך על משהו אם אפשר..." הוא נראה נבוך חשבתי לעצמי.
"בטח חמוד, בטח" חייכתי לעברו חיוך שכולו עצב.
"מה שאני הולך להגיד לא הולך להיות קל, לא לך ובטח שלא לי אבל זה משהו שאני חייב לומר לך." הוא השתעל קלות והמשיך לא מישיר את מבטו אליי "היה לי רומן".
בטח ציפיתם שאתמוטט שאצעק שאשבר, אם הייתם שואלים אותי מה אני אמורה להרגיש גם אני הייתי אומרת את הדברים הללו אולם את מה שהרגשתי באותם רגעים אפשר לסכם במילה אחת, הקלה. כאילו נפל עליי משמיים האישור המיוחל לבגוד באמונו, הבגידה שלו באמוני שיחררה לחופש את המוסריות הנוקשה שכפתה אותי אליו, כאילו ניתק איזה חבל שקשר אותי בעבותות לאיש זה ולגורלו המר הרגשתי מה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן, שמחה. פתאום גל בחילה שטף אותי, איך? איך אני יכולה אפילו לחשוב דברים כאלה? לברוח, לעזוב, לנטוש, מילים ומחשבות שאני בטוחה שמילאו את חלומותיו של בעלי אולי אף לילה לילה, לא אינני יכולה! הוא יתמוטט הוא יישבר הוא יתרסק לאלפי רסיסים של שיתוק מייסר, ואני? איך אני אוכל להמשיך לחיות בידיעה שהוא שוכב שם בודד ונטוש, שרוע על מיטת בית חולים שקירותיו ספוגים בריח של אדי תרופות ויאוש מר. אולם השמחה לא הרפתה ממני הידיעה שקיימת פרצה אל החופש, שיש אפשרות לברוח מתוך כל ערפל הייאוש הזה לעבר חוף רחוק וכחול היממה את חושי, הרגשתי כאילו הבטון שהחל מצטבר בין עצמותיי מתחיל להתפורר נותן דרור לגופי, ידעתי שעם ברצוני לחיות עליי לעזוב, ולעזוב משמעותו להתרחק מכל המוכר והידוע לי ולהתחיל חיים חדשים.
ארזתי את חפציי שהיו מונחים על השולחן לצידו ויצאתי מבלי לומר דבר. לא חזרתי עוד אלא לאחר שנים רבות. שנים שבהם הספקתי למצוא בן זוג חדש ללדת שני ילדים מקסימים לחיות חיים שלמים. ערב אחד בעודי יושבת על המרפסת נותנת לרוח קרירה של תחילת האביב לנשוב על פניי קיבלתי מכתב. שמו התנוסס באותיות גדולות על המעטפה וזה מה שהיה כתוב בו: " יקירתי הענוגה, אם את קוראת מכתב זה סימן שאיני בן החיים יותר, אולם יש דבר אחד שאיני מסוגל לקחת איתי לקבר ואני מצטער שכך...דעי לך דבר אחד, מעולם לא היה רומן."
