אספן החוויות.
הכול התחיל שנעמה החליטה לקנות לי את הדיסק של ג'ים קראוץ ליום הולדתי ה22. עד אז הייתי סתם עוד אחד עם גיטרה אקוסטית שחולם לגעת במשהו שאין
לו מושג אפילו מהוא.
אבל לאחר שהאזנתי בפעם הראשונה לדיסק(יותר נכון בפעם השנייה בפעם הראשונה הייתי עסוק מדי במחשוף חולצתה החדשה שנעמה לבשה לכבוד יום ההולדת)הבנתי מהו הדבר הזה או יותר נכון סוף סוף שמעתי מישהו שהצליח ללכוד אותו בנגינתו במילים שהשתלבו בצורה מופלא בין הצלילים שריחפו להם בחלל החדר, מתנפצים בעדינות בקירות ונעלמים כמו גלי ים. המוזיקה שלו הייתה כל כך נעימה וכל כך אמיתית שאני זוכר את עצמי שוכב במיטתי עטוף בסמיכת פוך ובצלילים נותן למוזיקה לקחת אותי לאלפי מקומות שונים וחדשים, היו שם מקומות אקזוטיים נפלאים מלאים בעצי דקל ירוקים נטופי גשם טרופי חם ובחורות שחומות עם עלוות פרחי קיץ שזורים בשערותיהן, והיו שם גם בארים אפלוליים מלאים בטיפוסים למודי חיים רובם מדיפים אדי סיגריות חרוכות וויסקי זול. בשלב כלשהו נרדמתי אני חושב שזה היה בסביבות ההאזנה החמישית רצוף לדיסק ושהתעוררתי הייתה לי רק מחשבה אחת בראש, זאת המוזיקה שחיפשתי לעשות כל חיי. אבל מה עושים מפה? באיזה שביל עליי לבחור בכדי לעלות על הדרך הראשית לכיוון העיירה והגשמת החלום? ניגשתי למטבח להרתיח מים בשביל קפה ולנסות לעשות סדר במחשבותיי, אני צריךלנסוע מפה המחשבה הדהדה בתוך ראשי כמו הד של פעמון כנסייה ישן שחובטים בו כל שעה עגולה, בכדי ליצור אני צריך חוויות אני צריך לבקר במקומות שאני כל כך רוצה לכתוב עליהם ובכלל אני רוצה קצת חופש לעצמי. אבל מה עם נעמה? איך אני יוכל לעזוב אותה, ומה עם העבודה? אין סיכוי שיקבלו אותי שוב אם אני אתפטר עכשיו, אז אולי לא צריך לנסוע? מה רע בקצת שיגרה גם עליה אפשר לכתוב. המים בקומקום רתחו מה שהיה נראה כהתרעמות על המחשבה האחרונה שלי, אני צריך לנסוע מפה, הרגשתי את זה זוחל בין עצמותיי במין אושר מעורפל שמנסה לפרוץ החוצה, אז ניסע אמרתי לעצמי ללא קול.
נעמה לא קיבלה את זה יפה בכלל יש לציין או אם נהייה יותר מדויקים נעמה זרקה אותי שסיפרתי לה על תוכניתי וזה מוזר כי חשבתי שהייתה לנו אהבה דיי גדולה אומנם אהבה דיי שתלטנית מצידי ומצידה אולם אהבה, אבל כנראה שהמחשבה שאני נוסע מפה ולא יודע לכמה זמן פשוט שברה לה את כל החומות שבנתה לעצמה בראש על מנת להגן על הקשר שלנו, וזה לא שאני לא אוהב אותה שאני מתייחס בכזאת סלחנות לנושא אלא שהנסיעה כל כך בערה בתוכי שהשכיחה כל רגש אחר בגופי, רגשות שיעלו ויצופו בי רק ימים ארוכים לאחר מכן. עם העבודה הפרידה הייתה הרבה יותר נטולת רגש, אני אמרתי שאני עוזב ומכיוון שלא היה כרוכים פיצויים בנושא הם גם לא בדיוק נלחמו על הישארותי וכך עוד לא עברו 48 שעות מרגע קבלת ההחלטה וכבר עולמי המוכר הסתובב והתהפך כמו אצה בודדה שגל שחור שטף אותה.
אז נסעתי. טיילתי על פני אגמים שטופים בכחול עמוק וטיפסתי על פני הרים מושלגים בחיוורון עז, ישבתי לסיגריה עם צוענייה זקנה בשבילים הפתלתלים של הג'ונגלים בבוליביה והזמנתי בר שלם למשקה בניו יורק בתמורה לסיפורים מעניינים מצידם, חייתי בדרכים לעיתים וחייתי כמו איש עסקים מן הצד השני, וכשהמחברת שהבאתי איתי החלה להתפקע מעודף כתיבה כבר יכולתי להתחיל לראות את סוף המסע שלי.
אחר צהריים אחד בעוד רגליי תחובות עמוק בחול החם של חוף כתום ומיוחד ובעודי כותב במרץ במחברת על הנוף שניגלה אליי ברגע זה ועוד מחשבות שהציפו את מוחי ניגשה אליי מישהי שחורת שיער עיניה היו קצת מלוכסנות, בת המקום כנראה שיערתי לעצמי, "תגיד, אתה סופר?" שאלה אותי באנגלית עילגת שכמעט יכולתי להרגיש את המילים מתנפצות בפיה אבל בו בזמן היה משהו חינני במבטא, "לא, לא ממש בכל אופן...אני יותר אספן חוויות שכזה" השבתי לה בלי שום מושג על מה אני מדבר אבל היא החזירה לי מבט שכולו הבנה "אה, הבנתי" אמרה ועיניה נמלאו פתאום עצב "גם אתה מחפש את האושר הזה" לא בדיוק הבנתי למה התכוונה אבל הרגשתי שאנחנו מתקרבים לנקודה רגישה" לא בדיוק" השבתי "אני יותר מחפש ללכוד איזה משהו שאינני יכול בדיוק להסביר במילים אבל אני מרגיש שלאט לאט הוא מתקלף לפני", היא חייכה בעצבות כלשהיא "מאיפה אתה?" שאלה, "מישראל" עניתי בביטחון מלא בגעגועים היא נעצה את מבטה בחול החם ולאחר שניות ספורות שבה להביט בי "ועד לפה היית צריך לנסוע בשביל להבין?", "להבין מה?" שאלתי בבלבול "להבין את עצמך" ענתה ברוך ושבה לה לדרכה.
נשכבתי לאחור על החול החם מנסה לעשות סדר במחשבותיי, מחשבות סוררות מהבית החלו לצוף במוחי. הנה נעמה ואני בפיקניק בירקון, הכי פשוט והכי אמיתי שאפשר וללא קשר דמעות החלו לצוץ בעיני, התגעגעתי. ואז זה הכה בי, הידיעה שהרגש הכי אמיתי והכי כנה מכל המסע הזה שעשיתי היה הגעגוע, ולפתע נזכרתי בדבריה של המקומית, וכך ישבתי ובכיתי וכשהשמש החלה לפגוש את הים סוף סוף הבנתי.
