ריינר ממחלקת חשבונאות היה בחור נחמד, עבד קשה חמישה ימים בשבוע, התייחס יפה לעובדים תחתיו וכיבד את המנהלים שמעליו, ועד כמה שהכרתי אותו - היה איש טוב. לכן הרגשתי ריקנות מסויימת אחרי שהוא תקע לעצמו כדור בראש, למרות שלא ממש הכרתי אותו. חשבונאות זה בקומה רביעית ואני עובד בקומת הדואר. אמרו שהיה איזה סיפור מסריח בקשר לריינר, משהו עם קרנות הפנסיה, אני לא יודע. אי אפשר לסמוך על אף אחד.
כל העניין התחיל בהפסקת צהריים, בקפיטריה. ישבנו שם אני, נעמה ממעבדת-מיחשוב ותומר המאבטח, ובחוץ ירד גשם כבד ומגעיל. באותו בוקר קיבלתי מכתב מחבר שלי דנציגר, שהשתחרר מקבע לא מזמן, ועכשיו הוא איפשהו באפריקה, בקונגו נדמה לי. הוא כותב ש"אפשר לחטוף פה איידס מהאוויר" אבל הוא נזהר. הוא ועוד כמה חבר'ה - בחורה אחת מגרמניה ושני אוסטרלים - שמעו סיפור על איזו נקודה עמוק עמוק בג'ונגלים של נהר הקונגו, שרגל אדם לבן לא דרכה שם כבר מאתיים שנה לפחות, והאגדה מספרת על שבט האוג'יבווה שחי שם, שאין להם מילה בשביל 'מלחמה' פשוט בגלל שהם לא יודעים מה זה.
קיפלתי את המכתב והכנסתי לכיס שלי ואז מישהי שישבה בשולחן מאחורי בקפיטריה זרקה איזו בדיחה. לא ראיתי מי כי ישבתי עם הגב אליה. היא אמרה שאם ריינר היה מחכה עוד קצת היה יוצא לו לעשות את זה ביום שישי השלוש-עשרה, שזה היה הרבה יותר מתאים; וזה שהוא פספס את הצ'אנס הזה רק מוכיח את מה שכולם בחשבונאות כבר ידעו ממילא, שריינר לא יודע לעשות חשבונות בשיט. כל השולחן צחקק, כנראה שזאת שדיברה הייתה איזו נושאת-משרה-בכירה שצריכים לצחוק מהבדיחות שלה. נעמה, שישבה מולי, התחילה לבכות בשקט. נעמה לא שמה על ההנהלה, וגם לא על מרק הדלעת שלה שהדמעות זלגו לתוכו, וגם לא עליי כשניסיתי לגמגם משהו מנחם. היא קמה ויצאה בסערה מהקפיטריה בלי לפנות את המגש שלה וכמה זוגות עיניים בחדר הופנו לעברנו, זה לא הפריע לחבר'ה מהשולחן המצחקק להמשיך בשלהם. בחוץ שמיים מפלדה אפורה איימו לרסק את כולנו כל רגע, ומבחינתם זה היה מוצדק לגמרי.
נשארתי לשבת שם ולא יצאתי אחריה כדי לא לעשות סצינה. זה מין מקום כזה, שבו אנשים לא עושים גלים. לדוגמה תומר, שהמשיך להיאבק עם חתיכת הצמיג צרוב-השמש שרבצה בצלחת שלו, זאת שבקפיטריה קוראים לה פשטידת חצילים משום מה, ולא עשה שום סימן שקרה פה משהו.
אנחנו שלוחה של תאגיד שיושב במסצ'וסטס, שלפי מה ששמעתי זה מקום קר. מתכננים כל מיני רכיבים למחשבים. כרטיסים חכמים שמבוססים על מיקרו-פרוססורים ללא מגע, ועוד כל מיני דברים. חדר הדואר, איפה שאני עובד רוב הזמן, זה בקומת המרתף, שזה סוג מסויים של קבר. כשבאים לעבודה ביום ראשון בבוקר אפשר עוד להריח את הסיגריות של יום חמישי. שאר הבניין לא יותר סימפטי לנפש השפויה. מסה של בטון אפור וגועלי, נודף קור, קל לניקוי ולא סופג סירחון, שמאמצי הסוואה בצורת עציצים ספורדיים או תמונות אקפרסיוניסטיות מנקדים את חדריו פה ושם כמו פצעי-זיעה.
מאוחר יותר, כשיצאתי לרגע לסיגריה, נתקלתי במיקו אב-הבית מטפל בעציצים שבלובי. יש שם מין אדנית ארוכה שמקיפה את הלובי סביב-סביב, ומילאו אותה במין גדר-חיה של דבר ירוק וקוצני שנראה כמו ג'ונגל בזעיר אנפין.
"ג'ינג'י!" חרחר מיקו כשעברתי לידו. "הלו! אתה, אתה. תגיד לשמן ההוא מאצלכם שיפסיק לרוקן את המאפרה שלו לכיור!" היה לו גיחוך צהוב ומקומט, כמו דו"ח תפוקה כללי של שנה שעברה. "למה נשבר לי כל פעם לפתוח את הסתימה, בשביל זה יש פחים. אני אומר לך, אני משתגע מהאנשים פה, בסוף אני אגמור כמו ההוא מקומה רביעית שעשה לעצמו טיפול שיניים עם תשע מילימטר. ראית את זה? לא? תגיד לי מי זותי הבחורה הנחמדה הזאת שישבה איתך היום בקפיטריה, ולמה עשית לה לבכות?"
- "נעמה? היא מתכנתת מהמעבדת-מיחשוב. היא סתם במקרה ישבה באותו שולחן שאני ישבתי."
מיקו נדבק אליי ולא נתן לי ללכת. "למה סתם במקרה? היא נראית לי בחורה נחמדה זותי, אתה לא מתרומם או משהו כזה נכון? לא? אז למה עשית לה לבכות? אה, בטח בגלל הסיפור עם ההוא מקומה רביעית. איך קראו לו? בחור נחמד דווקא הוא היה. ראית את זה? לא? אל תשאל, הכדור פתח את הראש ואת החלון שמאחוריו. הוא עבד פה כל היום עד תשע בערב כשהבניין היה ריק, ואז פשוט הוציא את האקדח שאף אחד לא ידע שיש לו ושם לעצמו אחת בודדת לתוך הפה. הקב"ט ישב למטה ושמע את הרעש וישר חשב שזה התקפת טרור. חי חי חי. קולט מה זה? הבנאדם חשב, סוף סוף קורה פה משהו שאני יכול להצדיק את הפרנסה שלי. אל תשאל איזה ברדק, יום שלם לקח לי לנקות את החרא הזה מהקיר, היית מאמין שלחבר'ה מקומה רביעית יש דם אדום כמו שלנו פה למטה? דם ועוד כל מיני חלקים, אל תשאל, אז תגיד לי, זה נכון מה שאומרים? שההוא מקומה רביעית... איך קראו לו בכלל?"
- "ריינר."
- "שריינר התעסק עם כספים? היה יוצא לי לקשקש איתו קצת, ככה פה-ושם במסדרון, ת'יודע, דווקא עשה רושם של בחור נחמד. לא כמו שאר החארות האלה שיושבים למעלה. אלה שחושבים שזה יהרוג אותם להגיד לך שלום או לתת חיוך כשאתה בא בערב לפנות את הפחים. נובורישים, ת'יודע. הריינר הזה דווקא נראה טיפוס הגון, לא אחד שאתה רואה אותו מכניס את היד שלו לכיס של מישהו אחר. מצד שני, אי אפשר לדעת, הא? אתה יודע איך זה אנשים. אנשים זה לא כמו הנוהלי פינוי בחירום האלה שתלויים פה על הקיר, אי אפשר ללמוד בעל פה לפי הסקיצה.
"אז מה אתה אומר? מתכנתת, הא? בחורה עם שכל. יש לך חברה, אתה? לא? אז למה אתה לא קופץ ולמעבדה ולוקח אותה לאיזה קפה? אתה לא מתרומם אתה, נכון? רואים עליך שלא. לך תדע, אולי ייצא לך מזה משהו. בחורה נחמדה, לא? אין הרבה אנשים נחמדים במקום הזה, בכלל לא. טוב, אני סיימתי פה עם הצמחים וגם אני רואה שאתה צריך לזוז, אז להשתמע."
"כמה פעמים," נהם ארליך, זה שמיקו כינה קודם בשם 'השמן ההוא מאצלכם' - "כמה פעמים אני צריך להגיד לך לנעול את הדלת של הארכיון כשאתה יוצא?"
"אבל נעלתי."
"כמה פעמים, הא, כמה? מה נעלת, איפה נעלת. אני אומר לך שלא נעלת." ארליך תקע שני אגרופים שעירים בגודל של פטישי-אוויר על השולחן, ונשען עליהם קדימה. השולחן חרק ביגון. התבוננתי בשיער הזיפי והשחור על פרקי ידיו. "אתה יודע כמה מסמכים סודיים יש שם?"
"כן."
"אתה יודע מה יקרה אם משהו מזה יגיע החוצה?"
"אתה מתכוון החוצה לרשות לניירות ערך? או אולי למשטרה?"
"ג'ינג'י, אל תתחכם איתי!" אחד הפרקים השעירים האלו נחת בחבטה על השולחן. "אתה רוצה אולי לתת דין וחשבון בעצמך להנהלה?"
"לא."
"אתה יודע כמה חוקרים פרטיים מסתובבים פה כל רגע נתון ומחפשים להרים לנו אחד מהתשקיפים הפנימיים? אתה יודע איזה נזק זה יכול לגרום?"
"לא."
"בטח שאתה לא יודע. שמעת בכלל בחיים שלך על השתלטות עויינת?"
אני לא עונה כי אם יש משהו שאני שונא זה אחת מהחקירות האלה של שאלות רטוריות. הוא לא מקשיב בכלל למילה שאני אומר. אבל ארליך ממשיך לבהות בי עם שתי עיני החזיר הוורדרדות שלו, כאילו הוא מצפה לתשובה.
"לא."
"בטח שאתה לא יודע. וזה גם לא העסק שלך. אז פשוט תעשה מה שאני אומר ותנעל את הארכיון המזויין. הבנת?"
"כן."
"לא, אני רוצה להיות בטוח שהבנת."
לך תזדיין, חתיכת קוף.
"הבנת אותי, ג'ינג'י?" הוא רוכן קדימה עוד פעם. אתה לא מודאג מזה שהשולחן שלך יתפרק? לא, לא הבנתי, אתה יכול אולי להסביר לי עוד פעם?
"כן ארליך, הבנתי. תודה שהסברת לי."
"סבבה." הוא נשען בחזרה לאחור. אני כמעט יכול לשמוע את השולחן מוציא אנחת רווחה. מעניין אם יש נשמה לרהיטים איכשהו. "עכשיו תעיף את התחת שלך לחדר מגרסות, יש שם הר של ניירות שנראה כמו הצרות שלי."
ואז זה קרה, והאמת שזה קרה ממש במקרה. עמדתי ליד המגרסה, ופתאום נורא התחשק לי לקרוא שוב את המכתב של דנציגר. לא יודע למה. אוג'יבווה. אפריקה, ג'ונגלים, מסע. שבט של אנשים שאין להם מילה בשביל מלחמה.
חיטטתי בכיס האחורי של הג'ינס, והמכתב שקיפלתי קודם בקפיטריה - לא היה. פשוט לא היה. וזה היה בחדר מגרסות, חדר מלא ערימות של נייר מהרצפה עד התקרה. דווקא שם הייתי חייב לאבד אותו.
"שיט!" צעקתי בקול רם. "כוס אמק!"
התחלתי לחפש. הרצפה הייתה מכוסה ניירות שנפלו בכל פעם שמישהו טרק את הדלת. בטח דחפתי אותו בטעות לערימת ניירות שהעברתי לפה מהארכיון היום בבוקר. הפתרון הכי טוב היה להתחיל לגרוס אותם, שזה בעצם מה שאני אמור לעשות עכשיו ממילא, ובסופו של דבר אני אמצא אותו.
ביום רגיל, אני לא מסתכל על הניירות להשמדה. רק משמיד אותם. בעיקרון אסור לנו לחטט במסמכים האלה, למרות שזה לא ממש אפשרי כי מה בדיוק אני אמור לעשות? לעצום את העיניים ואולי לגרוס לעצמי את האצבע? אבל הנקודה היא שלמי בכלל אכפת מהטפסים האלה. אני פוחד מהיום שבו אני אעיף מבט באיזה דו"ח כלכלי של צפי עליית המניות לרבעון הנוכחי, ואשכרה אתחיל להבין משהו. זאת תהיה התחלת הסוף. אבל אחרי רבע שעה של תשקיפים פנימיים, דו"חות כלכליים, מזכרים ועוד כל מיני, התחלתי לחשוב על משהו אחר. מה אם אני אמצא משהו על הסיפור עם קרנות הפנסיה, שכולם מלחששים עליו? ומה אם המשהו הזה יהיה בעצם, לא יודע, משהו כמו הוכחה שריינר לא היה אשם, שהוא בחיים שלו לא הסתכל באלכסון על הכסף הזה? ומה אם - רק מה אם - הנייר הזה שאני אמצא פה יצביע על המועל האמיתי? וכשלוקחים את הפנטזיה הזאת אפילו קצת יותר הלאה, אז מה בעצם אם אני אתקל פה, ממש במקרה, במסמך פנימי של ההנהלה הבכירה, שמצביע מעל לכל ספק סביר, לא רק על האשמים האמיתיים אלא גם על הקונספירציה להפליל את ריינר ממחלקת חשבונאות, שהתאבד כתוצאה מכך?
רגע! - אולי זאת לא הייתה התאבדות בכלל?
יו, זה יכול להיות פשוט קלאסי. אולי גם ארליך השמן יהיה מעורב בזה. אולי אפילו החלאה הזאת מהקפיטריה, זאת שסיפרה את הבדיחה על ריינר. נראה אותך מתבדחת על זה עכשיו, הא, יא בדרנית-חיילים. תכננתם את הכול לפרטי פרטים, אבל לא כללתם בחישובים שלכם את הג'ינג'י המושתן ההוא מחדר הדואר! אני אצלם שלושה עותקים, אחד למשטרה ואחד לעיתונות ואחד למשפחה של ריינר, ליתר ביטחון, ואחר כך אני בחיים לא אוכל לעבוד במשהו שקשור לתעשיית ההיי-טק אבל מה זה חשוב. מי בכלל רוצה להצליח במקום הזוועתי הזה, שבו כל פעם שאתה מסובב את הגב אוטומטית כל זוג עיניים בחדר מתחיל לחשב, מאיזה זווית הכי יעיל לדחוף לך סכין. אולי אני אחבור לדנציגר באפריקה, הוא ועוד שני חברה מגרמניה ובחורה אוסטרלית, במסע שלהם לג'ונגל אחרי שבט האוג'יבווה. אין להם מילה בשביל מלחמה, הא? בהתחלה זה נשמע לי כמו עוד אגדת-מטיילים אבל היפותטית, כשאני חושב על זה, זה יכול להיות. אולי הם התפתחו בלי זה. או שאולי הם יודעים על קיומו של דבר כזה, בתור קונספט, והם פשוט משכו בכתפיהם והחליטו שלא שווה להקדיש מילה שלמה בשביל זה. מה קרה? לא כל מקום בעולם זה כמו החברה הזאת. יש אנשים שהם לא נבלות. מה, לא?
זה היה יכול להיות מוצלח. זה היה יכול להיות משהו של פעם בחיים. אבל מה לעשות שלא מצאתי כלום בניירת, סתם מרחתי את העבודה והצלחתי להקטין את הערימה רק בקצת. את המכתב מצאתי אחר כך בכיס השני שלי. בערב החתמתי כרטיס, וידאתי אלף פעם שהכול נעול. הלכתי הביתה.
באותו לילה נרדמתי מול הטלוויזיה והיה לי חלום משונה, מצחיק ודפוק. חלמתי שאני ודנציגר, שנראה בדיוק כמו שהוא נראה בצבא רק עם ראסטות וזקן כזה של תרמילאים זרוקים - אני והוא יושבים בתוך סיר בישול ענק, ומסביבנו שבט של כושים שמנים, מזיעים ושעירים שנראו כמו ארליך השמן מהדואר, רק שחורים ועירומים, צוחקים בקולי קולות ומלקקים את השפתיים ורוקדים מסביב לסיר, ודנציגר צועק עליי: "אתה, אתה והרעיונות המטומטמים שלך! שבט של אנשים שאין להם מילה בשביל מלחמה, עאלק, תראה לאיפה הכנסת אותנו. מאיפה הבאת את הרעיון הטיפשי הזה? זה לא יכול להיות, אתה לא מבין, אין כזה דבר!" ואני התחלתי לענות לו שזה היה רעיון שלו ולא שלי אבל הוא ישר צעק "לא, אני רוצה לראות שבאמת הבנת." ואז התעוררתי. בחדשות אמרו משהו על מישהו שהתאבד בירייה, בהתחלה חשבתי שהם מדברים על המקרה של ריינר אבל זה היה איזה מורה שהואשם בהטרדה מינית של תלמידה. אי אפשר לסמוך על אף אחד.
