יום חמישי, אני הולך ברחוב וממשש את השטרות , אפילו לא טרחתי לשים אותם בארנק מרוב שציפיתי לפגישה. הכל בוער בפנים אני חייב לשאול מישהו, אדם סמכותי, פסיכולוג, מה עושים במצב כזה. איך לעזאזל לא מתחילים עם השותפה שלך לדירה?
קבעתי פגישה כפולה כי כך זה נהוג אצלם, אבל לא היה איכפת לי לדבר יותר. אז יש לי ארבעים וחמש דקות לספר על עשרים ושבע שנים שנות חיים כדי שיהיה לו רקע, ועוד ארבעים וחמש דקות אחר כך לפתירת הסוגייה הקשה שמורידה לי דמעות בלילה, ורובצת על ליבי כשק.
הגעתי לשם. דלת חומה בקידמת הבניין. לא רשום דבר על הדלת.
זה קצת כמו ללכת לבית בושת.('בית זונות' בשפת רחוב, אז מה היה צריך לכתוב, בושת? או זונות? אתם תבחרו)
מדוע על נגרייה יכול להיות רשום " נגריית דוד ובניו" ו אבל אף פעם לא תיראה שלט כמו "גודלשטיין פסיכולוגים בע"מ"
או "כהן ובניו- פסיכולוגים בע"מ" משנת 1985
מוסכי הנפש הם מקומות אפלוליים.
הוא פתח את הדלת. אדם גבוה. הציע לי שתיה חמה, אני העדפתי קרה.
הוא ניראה סימפטי ושליו. אני ביקשתי בכוונה מהסוכנות לסדר לי פסיכולוג
שידבר איתי תכלס ושיהיו לו תובנות על החיים, זכר ובעל ניסיון מיני דומה לשלי. שלא יבלבל לי את השכל על בנות, כשהוא בכלל בתול. עם הפסיכולוגית לא הצלחתי לתקשר. התווכחתי איתה רוב הזמן כי זה היה דרך הכללית ללא תשלום וגם הצעתי לה לתת לי אהבה ושזה מאד יעזור לי במקום כל השיחות האלו (היא ניראתה לא ר בכלל). כך שהסיבות לזכר די מובנות, נכון?
"בשנת 1979 נולדתי בעיר... סיימתי את הלימודים... לא מצאתי עבודה... ואז התחלתי לעבוד ב... ואחר כך חזרתי מחו"ל ... ואז רבתי עם מנהל הבית ספר.... "יש לי בעיה עם סמכות.... ואז הכרתי אותה.
הוא הציע שנעשה הפסקה. כמובן, לטובתי. אבל כניראה שהיה חייב לקבוע פגישות נוספות.
אני ניצלתי את הזמן כדי לחשוב איך לנצל את הזמן יותר טוב.
יצאתי החוצה. והמוכר במכולת נתן לי סיגריה בחינם. לאחר מספר דקות חזרתי. צריך לקצץ היטב ולסיים את כל הבולשיט ולהציג את הבעיה.
"אני רוצה לדבר איתה אבל אני גר איתה באותה דירה ואני לא רוצה את כל הסערת רגשות שתגיע אחר כך. אם זה לא... אז זה סתם יהיה מביך ואני ארצה להעלם אבל לא יהיה לי לאן לברוח. אם זה כן אז מה יהיה אחר כך? היא תאכל אותי חי. בנות תמיד מנצחות אותי. הן תמיד שולטות בי "
"דבר, איתה אתה בחור מוצלח, תן לה חום ואהבה כמו שאתה רוצה, זו לא בושה" הוא ענה בחיוך כובש.
חשבתי על האגרוף שאתמול פינטזתי עליו הוא דווקא בכלל לא הרגיז אותי. אבל אני לא יכול לסמוך על אף אחד.
בדרך חזרה עוד התלבטתי אם להמשיך את הטיפול את אוו לא, כי הוא מאד רצה שאקבע כבר פגישה נוספת.
בדיזינגוף פגשתי אחת שהתחלתי איתה פעם וצילמתי אותה בוידאו אומרת לי שלא מתאים לה לצאת איתי, הייתי חייב להתעניין איך הולך לה בלימודים. מאחר לומדים באותו מקום. לא העזתי להגיד לה: "אז מה, מותק, בא לך אולי בכל זאת להתפשר עלי?" אולי טוב שכך. כי אז היא הייתה מניחה שאני מודה בכך שהיא לא לרמה שלי. למי איכפת מה היא אוהבת.יש לי את התשובה מוקלטת בוידאו. ויש לי בבית צרה חדשה.
והיא גם לא ממש ניראית כאילו שדעתה השתנתה. יותר מדי בשבילי
מוזר שלא נתתי לו אגרוף, והיא בכלל עבדה במסעדה, ולא בספריית וידאו כמו בסיפור הקודם.
מעניין שהוא באמת התעניין קצת יותר מדי בשמות פרטיים.
הדבר הזה די מסוכן. בארץ קטנה כמו שלנו אני עוד יכול להיות המאהב של אישתו, ואולי בכלל אני רוצה לשאול איך אני יכול להכניס את בתו היקרה למיטה וכמה שיותר מהר. לכן הוא רוצה לדעת.
הסיפור שכתבתי יום לפני, חזה את המציאות באופן חלקי. כי הרי זה מה שתמיד קורה. יכולתי גם לתת לו אגרוף, אבל הוא לא ניסה לשחד אותי ולכן זה היה קצת בעייתי. ואני בכלל שונא אלימות. נכון?
הוא לא הרגיז אותי בכלל. הוא שיחרר אותי. הוא נתן לי את המעוף לעשות את מה שכל כך רציתי. להסתכן.
"תמשיך להפגע" הוא אמר לי. וזה הרי מה שאני גם מאמין בו. אין שום צוךך בויכוחים.
אני הייתי צריך לדבר כדי להרגיש שאני לא עושה טעות שאני עושה צעד כזה.
בשעה שתיים עשרה, בדירתנו המשותפת ניכנסתי אל חדרה.
כמה דקות מאוחר יותר, בפנים, היא ניראתה לא לחוצה כלל. אמרה שגם היא מרגישה כך. גם היא נימשכת אלי. שחקנית? מניפולטיבית? ערמומית?
את הפרנויות האלו אני לא ממהר להשתיק. נקבה יכולה להיות כמו שטן. להזדווג, ואז לאכול לך את הראש וללעוס לך את הלב. ולכן חיכיתי כל כך הרבה זמן עד שהעזתי.
"יש לך אומץ..." היא אמרה
אין לה שום חבר. היא בודדה כרגע, וגם אני. באותה מידה שאני יכול
לפעול בכיוון חיובי אני גם יכול לפעול בכיוון שלילי. היא פוחדת בדיוק כמוני.
אני לא סומך עליה ולא עליו. רק על ליבי.
השעון מתקתק. הכל זז באיטיות.
אין לנו על מי לסמוך אלא על הראש שבין האזניים
ועל הלב שבין הידיים.
כמה אנשים סומכים על אבינו שבשמיים. האם הוא לפעמים קונה מתנות?
כמה אנשים סומכים על האיש שבכורסא עם המשקפיים.
ואני עשיתי מעשה דפוק וזרוק. "אולי, ניראה, אין לי ממש כסף, אני אתקשר..." אמרתי לו. דיבורים זה מותרות לעשירים. את הבית אני צריך לנקות לבד, ואת הקניות אני מביא בשקיות לבד. את האוכל שאני מבשל לבד, אז למה שאת הלב לא אתקן לבד?
לא אגרוף, ולא אהבה משמיים. רק פגישה טיפולית שיגרתית בארץ ישראל.
לא ערב ברחובות תל אביב עם גלידה ושיחות על החיים. לא אהבה של שנתיים.
דימיונות חוברים לחזיונות, מתמזגים בשעות השינה מנצנצים לפרקים, פחדים בשם ההיגיון וזיכרונות העבר מונעים מההצגה להמשך.
אבל היא ממשיכה. ההצגה עוד לא ניגמרת.
כשהייתי קטן הייתי עושה באמבטיה קולות ופרצופים וחיקויים של אנשים מפורסמים. הייתי מדמיין שיש מצלמה ומישהו רואה אותי.
כשהתבגרתי, הבנתי שאני לא היחיד. כולנו בעצם רוצים לחיות בסרט כלשהו. הסרטים חודרים לחיינו, הסיפורים ומשנים אותם. כי איזה איש חשב שהוא מלך טרוייה. אבל מיהו הבמאי הגדול ביותר של כל הזמנים?
מישהו יודע?
וגם היא אומרת שהיא חשה בסרט. מי הוא הבמאי.
אשמח להצעות.
זהו סיפור המשך ל'מושך בחוטים' בשני הסיפורים האלו אני חורג ממנהגי ומבקש ממי שניכנס אל הסיפור והבין על מה אני מדבר שיכתוב סוף אלטרנטיבי או הצעות לשיפור. כך גם אוכל לדעת אם באמת קראתם את הסיפור או שהחלטתם לצטט מישפט מהאמצע כדי שאחשוב שכן
תודה
