שיר ישן שבמקרה מצאתי באחת המחברות

חצאי החיוכים והטיפשות בזוויות עיניים
ולשכנע שהריקנות היא לא מחסור באהבה
אלא מרחב שבחובו טומן אפשרויות אין סוף
שיש עוד זמן ולא צריך לדאוג
פורשת את ידייה כמו כנפיים- כל כך רוצה לעוף רחוק
ותחת המשקל של הכאב שהצטבר
צונחת אל האדמה שמתחבאת אי שם בחושך
ומקווה שיגמר, שיגמר מהר
זאת התקווה האחרונה שלה לזכות באושר
ואם לא אושר אז אולי קצת שקט לנפשה החבולה
היא משתחררת מכבלייה , מתרוקנת מהפחד
אין זמן לחרטות או לפרידות הבהולות ששכחה
בעצם כל זה לא כל כך נורא
אם רק תחשוב על מה שמקבלת במקום על הדברים עליהם היא ויתרה
אולי תוכל לראות שזה הסוף המתבקש
והקולות שבראשה עוד מנחמים
.זה לא יכאב יותר מלהמשיך לחיות את החיים