"אדלה"

"אדלה הייתה בת זונה רצינית .

אתם יודעים למה?

כי ברגע הכי נכון בשבילי לקחת את כל הפקלאות המחורבנות של החיים ולשים אותם בתוך כמה קפסולות של דיכאון שיביא לסיום העידן בשבילי ,היא הופיעה.

בדיוק ברגע שידעתי שיש לי דרך מילוט ולו אחת !

אחת!!! מה ביקשתי לעזאזל? לשים קץ לחיים הריקנים שלי?

מה היא מתערבת לעזאזאל?

בדיוק באותו רגע , דווקא באותו רגע היא נכנסה.

"תגיד מה אתה חושב שאתה עושה?"

אין דבר יותר מביך מזה שמישהו צופה בך שם קץ לחיים שלך.

זה עושה אותך הכי מגומד שיש , הכי פחדן , הכי שונה מכל מה שרציתי שהיא תראה.

רמת השפל.

את רמת השפל שלי היא ראתה.

האישה שתמיד ראתה אותי כעמוד העשן שלה, הגבר שתמיד מוצא פיתרון לשאול , פיתרון לכל שאלה שאף אחד לא ידע שיש עלייה תשובה אחת מזוינת.

האישה הזו, אדלה, מצאה לנכון שלא הגיע הזמן שלי.

אין לי מושג למה אבל אני תמיד מקלל אותה שהייתה באותו רגע באותה רמה שאני מברך אותה .

"שם קץ..."

"למה?"

"לאחד כמוני בעולם שנראה כמו שלי."

"לא!! אתה לא יכול לעשות את זה?" (אני לא?)

צחקתי צחוק ממורמר שרק בחור כמוני יכול להוציא "למה לעזאזל לא?"

"כי אני אוהבת אותך"

זה היה נשמע הוגן מספיק אבל זה לא ממש עניין אותי, היא יכלה לדחוף את האהבה המחורבנת שלה לתחת הספרדי הגדול שלה שכ"כ אהבתי שגונח מעליי בזמן שהזיונים שלנו הם הדבר היחיד שהשאיר אותי איתה או בכלל פה.

"זה לא קשור לאהבה"

"כל דבר קשור לאהבה, אדיוט שכמוך!"

הייתי באמת אדיוט , אדיוט אחד גדול , אבל מה שעניין אותי זה הכוס מרטיני תפוח שהיה לצידי , מיליוני הקפסולות שגרוני ערב להם והמחשבה שאני לא התעורר פה לראות אותה.

מה שהציק לי ביותר זו הייתה הנוכחות שלה.

בשלה כמו אגס, קטנת ממדים  1.65 ככה אני אומד אותה שאני עומד לידה , שיער ג'ינג'י עטור בכל מיני סיכות ילדותיות , גבות מושלמות ועיניים גדולות כמו 2 מטבעות של 5 ש"ח (לא מלבניות )אף קטן מדיי ושפתיים גדולות מדיי, צווארה ארוך כמו ברבור וחזה קטן מדיי, אבל הבטן שלה, הבטן שלה הייתה יכולה להרוג אותי, והמגע שלה , היה עושה אותי היצור הכי חרמן בעולם.

הייתה נוגעת בי והייתי כבר בסיומו של סקס איתה ומוציא סיגריה ואומר לה "תודה היית אחלה זיון "

אבל היא לא הייתה אחלה זיון בשבילי, היא הייתה ה-זיון ב-ה' הידיעה.

אדלה הייתה אהבת חיי.

עם כל זה שהתאמצתי לראות אותה כזיון היא ליוותה אותי ובתוכי קרוב ל-4 וחצי שנים שהשאירו את חותמם לכל מקום שהלכנו.

"סופרים כאלה דכאונים חשבת על זה?"

סופרים הם מטורפים, אם הם לא היו מטורפים הם לא היו מצליחים ליצור כזה דמיון שופע שזורק אותם לכתוב ספרים עביי כרס"

"מטורפים?"

"ברור, סופרים הם מטורפים"

"זו הסיבה שאתה מנסה לשים קץ לחייך?"

"כן ולאחר מכן תוכלי לכתוב על זה "

"אני ציירת "

"אז תציירי את המראה של אייך שהייתי נראה אם לא היית מפריעה לי לעשות את מה שרציתי!!!!"

היא הביטה בי במבט תמים וילדותי שגרם לי לרצות לזרוק עליה משהו כי הוא גרם לי לדמוע ולרצות לחבק אותה אך הפנתי את מבטי ממנה אל המרטיני נטול הכדורים ושתיתי אותו כך מלא בחיים.

"החיים הם יקריי ערך, אתה תבין את זה , אתה תעבור את זה הכל יהיה בסדר"

"מאיפה את יודעת שהכל יהיה בסדר? פיתחת חוש שישי או משהו?"

"אני פשוט יודעת. באותה מידה שאני יודעת שגם אם לא הייתי מגיעה לא היית עושה את זה"

"בטח שכן"  צחקתי צחוק מביך וגרוני התייבש מהמבוכה עד כמה היא הכירה אותי עד שלד עצמותיי.

היא צדקה , אני פחדן מדיי בכדיי לשים קץ לחיי, אבל במידה מסוימת , במקום מאוד מיואש במוח המעוות שלי רציתי כ"כ לעשות את זה בשל הבושה שהקיפה אותי.

הספר שעבדתי עליו כ"כ הרבה שנים חטף נזיפות מכל עיתון אפשרי , מכל יד שהחליטה שזה בסדר לקחת אותו מחנות ספרים ולהקדיש בו את זמנה ואת כספה יקר הערך.

הנזיפות היו יותר מכל ראש ממשלה מזויין שהיה יכול לאנוס את המזכירה שלו.

"חסר תוכן , לא ממוצא, מאכזב ביחס לספרו הראשון "התהילה", אינו משאיר את הקורא במתח כמו ברוב יצירותיו, רמת שפל , לא ראוי לשבח" ("וואלה")

"משעמם, אחד מהספרים הגרועים של 2004 " (ידיעות אחרונות )

"ספרו הישן "התהילה " היה חסר תקדים , מעולה, מבריק, מותח , אינו נותן לקורא רגע אחד של מנוחה , ספרו החדש מאכזב עד מאוד" (מעריב)

הביקורות הידהדו בראשי כמו זבוב מציק מה שיכולתי לשמוע זה "מאכזב מאכזב מאכזב" ולראות שחור בעיניים שלי.

זה היה סוף העידן בשבילי.

לרדת למרתף בתחתית האדמה ולא לצאת , לקבור את עצמי בתוך ענן אבק ולשרוף את כל העותקים שהתפזרו ברחביי המדינה, לא היה אחד ולו אחד שאהב את הספר שלי חוץ מאדלה שעוצרת את נשימתה (ולא ברור למה אולי היא בכלל נחנקת ) ממה שאני כותב?? לו הייתי משכתב את סיפורה של כיפה אדומה היא הייתה נדהמת ושואלת אייך הגעתי לדימיון פורה כזה .

אדלה הייתה מעריצה אישית .

שלי ורק שלי.

"תזעזע אותם מחדש" אני נזכר בה אומרת לי , בכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו חדש וזורק את עצמי אל מחוץ למחשב אני נזכר בה אומרת לי את זה.

מאז לא כתבתי 20 שנה.

לא העזתי להיכנס לאותו חדר ולגעת באותה מקלדת מחורבנת , בכל פעם שנכנסתי הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת ואותי משתנק , את כפות הידיים שלי מזיעות ואת שיערי סומר בכל הגוף, את תמונתה של אדלה ליד המאפרה ואת הכיסא המתנדנד שצבעו דהה מלבן לאוף וויט מזעזע (מי קונה כיסא לבן בכלל?).

אדלה התאבדה, אירוני כמה שזה נשמע, היא בסוף מצאה את עצמה חושבת שהחיים לא ראויים כלל להימצאותה בתוכם או להפך, והכל לא היה בסדר כמו שהיא תמיד טענה, יכולתי לקחת את הזמן הזה ולחסוך את זה ממנה.

להתאבד במקומה, או לפחות לשאול אותה את מה שהיא שאלה אותי "מה את חושבת שאת עושה?"

אבל היא הייתה רחוקה מספיק ממני בכדיי שאשמע שהיא התאבדה או לפחות לעצור בעדה, באיזה שהוא מקום אני לא חושב שהייתי עושה משהו לו הייתי רואה אותה מנסה (למרות שמי שמנסה להתאבד זו הקריאה הכי גדולה לעזרה).

אני חושב שהיא זו שגרמה לי כן להיכנס בסופו של דבר לאותו חדר , לאותה מקלדת, ולקנות כיסא חדש , (הפעם שחור) ולכתוב את הספר השלישי שלי.

רק בגלל אותם מילים שלה שהדהדו שנים לאחר שהקשר שלנו התפרק ולא יכולתי או לא רציתי לכתוב אף על פי שלא היה יום ולו אחד שלא התגעגעתי ...

"תזעזע אותם מחדש"

את ספרי השלישי כתבתי על אדלה, הקדשתי והענקתי אותו רק בשבילה והביקורות .... הביקורות הכי טובות שיכולתי לשמוע.

"כישרון כזה אסור להיעלם מהעולם, ה-20 שנה חזרו בגדול, מותח , מרתק, כמו שרק סופר כמוהו יכול להגיע לנבכיי נשמתו של הקורא" (מעריב)

"ספרו "אדלה " קוצר נשימה , מוטרף, הצלחה אדירה , מומלץ ביותר סופרים כאלה לא נעלמים רק משתבחים"(נענע)

"הקהל שלך אוהב אותך שאתה טוב שאתה גרוע הם יצלבו אותך" חברי מרים איתי לחיים לאות הצלחתי המשגשגת ואני רק חושב לעצמי כמה זה נכון עד כאב.

ואז אני יושב בבית עדיין עם מרטיני תפוח וקורא את התגובות ומתמלא באושר עילאי מודה לה שהיא לא

התייאשה ממני ובז לעצמי על שלא עשיתי כלום.

לו יכולתי.