היא ישבה על הסלע המעט מלוכלך, ברכיה צמודות זו לזו, מרפקיה תומכים בסנטרה. מבט חטוף לעבר האופק, וכבר ליבה התמלא בחששות מרובים. השדה הנטוש מלא עשבים זהובים ודוקרניים, השמש כבר מזמן שקעה, ושרידי קרניה מבצבצים בקושי במרחבים. תחושת מועקה איומה אפפה את האיזור כולו, והיא יושבת שם לבד, רועדת קלות לכל משב רוח קריר.
מקופלת בתוך עצמה, חוששת, רועדת וקפואה, חשה פתאום במגע יציב על כתפה. היא לא הופתעה, היתה לה תחושה שיישלח אליה מלאך מהשמיים, במוקדם או במאוחר. היא הרימה את מבטה וחייכה אליו בעדינות, הוא הביט עמוק בתוך עיניה והורה לה לבוא עימו.
וכך צעדו השניים בשדה הזהוב והנטוש, שלפתע נראה היה קצת פחות נורא. אור חמים פיזר את ערפל הלילה, והצעידה הממושכת והשקטה, נמשכה עד לשעות הבוקר המוקדמות. הוא לא דיבר, רק צעד בצעדים גדולים ובטוחים, והיא מאחוריו, מנסה להתאים עצמה לצעדיו, מחייכת.
בשעה שבע בבוקר, נעצר לצד עץ גדול וזקן. גזע העץ היה עבה וחזק, מה שחיזק את תחושת הבטחון הקיימת. היא הסתכלה עליו, מתיישב עם גבו לגזע. עיניו חוקרות וסוקרות את האיזור במיומנות של מטייל מקצועי, עם קמצוץ הרהורים לגבי המשך הדרך. הוא הביט בה. שקטה, עומדת, מחכה להוראות. הוא סימן לה בשקט לבוא לשבת לצידו, וכך עשתה.
"אני...." אמר והעביר את מבטו בהיסוס רב מעיניה אל שפתיה.
היא שתקה.
"אל תדאגי, אנחנו נגיע בשלום" אחז את ידה באבהיות-משהו ועזר לה להתרומם. המסלול נמשך.
בין שדות זהובים ויערות ירוקים, אגמים כחולים וצלולים והרים קשים לטיפוס, צעדו השניים בנחישות. היא בטחה בו בעיניים עצומות, סמכה עליו וידעה שיהיה טוב בסופו של דבר. הוא החזיק את עצמו וניסה לשמש לה קרקע יציבה, בלי לנסות לחדור אל ליבה, לפחות לא בשלב זה של הדרך.
ימים ולילות ארוכים, הועברו בשיחות נפש עמוקות על העולם. היא מספרת לו בחינניות ובהתלהבות סיפורי חיים קטנים וחביבים, והוא משתף אותה בחוויותיו ובהתנסויותיו במהלך חייו. סיפורי גבורה כאלה ואחרים, עם מנת הומור שמקלה תמיד על האווירה. הוא מביט בה מהופנט, כשהיא מספרת על אהבתה לעולם, לילדים קטנים, לאפרוחים ולדברים עגלגלים אחרים. מקשיב לה בקשב רב, ומצד שני, בראש חולפות מחשבות אסורות.
לאור הלהבות של המדורה הקטנה, היא רועדת קלות. הלילה קר במיוחד, והאוהל הקטן שלה מאיים להתמוטט. הוא ישן לצד המדורה, משגיח עליה, והיא, כנסיכה, ישנה מוגנת מפני מזיקים. מבט על האוהל והיא מבינה שהוא גדול עבור שניהם... הוא אוסף ענפי עצים ומניח לצד המדורה, והיא מתיישבת קרוב לאש, מחבקת את ברכיה. מביטה בו בזמן עבודתו, מסור כל כך, רציני, יעיל. היא מהרהרת לעצמה. לא רק בתחום עבודתו הוא כל כך משקיע, זה פשוט האופי שלו. הוא יכול לייחס אותה רצינות לסיפור על אוגר ולדילמת חיים קשה ובעייתית. הוא רואה את כל מה שקשור בה, כדבר חשוב מאוד, ולא מזלזל לרגע בתפקידו בחייה. דמות שלא יכולה להיות רק מושכת ורק מעניינת או מצחיקה, דמות שכוללת בתוכה כל כך הרבה פלא...
היא מרגישה חמימות נעימה לאורך גופה, חמימות שלא מגיעה מכיוון הלהבות. היא מסתכלת עליו, מסדר בערימה קטנה ומסודרת את חלקי העצים שמצא ביער החשוך והמפחיד. עיניו ממוקדות במטרה, והוא לא נח לרגע. לאחר מכן הוא מתקרב אליה, שואל אותה אם הכל בסדר, ואם קר לה. היא מחייכת אליו, מזמינה אותו לשבת לצידה. מרחק הבטחון שנוצר בינהם כבר מתחילת המסע, הצטמצם מעט. הוא שמר על מקומו הטהור בלב שלה, לא ניסה לרגע לפרוץ גבולות, למרות שרצה. תפקידו ברור לה, ברור לו, ברור גם לבוס.
ובכל זאת, לטבע האדם תוכניות משלו. היא התקרבה אליו, כתפו היציבה מגנה על כתפה שלה, שכבר הרבה פחות רועדת. הוא הפנה את ראשו אליה, והיא נמנעה מליצור קשר עין. התמקדה בלהבות הלוהטות שהתלקחו בצורה כמעט לא אנושית. הן הדיפו גלי חום לכל עבר. היא עצמה עיניה ונשמה עמוק, אולי הגיע הזמן. נצמדה אליו קצת יותר, מנסה להתכרבל בו. כפות ידיה נצמדות לחזהו בעיוורון מוחלט. הוא עוטף אותה בזרועותיו ומחמם אותה.
היא לא זוכרת כמה זמן הם היו מחובקים כך, מול האש. אך כשדעכו הלהבות, הוא שחרר בעדינות את אחיזתו וקם למלא את המדורה בענפי העץ. היא ישבה שם, מביטה בו. הלהבות המחודשות בלעו את גזעי העצים. על פניו השתקף אור האש, ועיניו נצצו. הוא הביט בה במבט רציני, בוחן, והיא חשה רטט בלב. רטט שלא הרגישה מעולם.
את אותו לילה היא בילתה באוהל שלה, כנסיכה הישנה במיטתה. הוא סרב להצעתה, ולא הסכים לישון יחד איתה. השתלט על יצרו וישן לצד המדורה, משגיח עליה, שומר, ממלא את תפקידו כראוי.
בבוקר הכין לה תה צמחים בפינג'אן מתכת קטן ועקום מעט. כף סוכר בשביל שיהיה כוח להמשך הצעידה, ועלים קטנים של צמחים יבשים שסחב בתיק. השקט בניהם מעולם לא היה כה מעיק. היא ישבה על האוהל המקופל, אוחזת את הספל בשתי ידיה, מתחממת ושואפת לריאותיה את האדים השקופים והמתוקים. הוא מסמן באדמה, בעזרת מקל, מסלול אפשרי. באותה רצינות, שואל אותה בישירות מה היא מרגישה כלפיו.
"אני..." מתחילה לומר. ליבה החסיר פעימה וספל התה כמעט נשמט מבין ידיה. הוא לא הסיר את מבטו ממנה, מבט חודר ועמוק, שגרם לה לתחושות מוזרות בכל הגוף.
"כי אני אוהב אותך" אמר.
טיילו השניים בין נופים מרהיבים. הוא הולך לפניה, סורק את השטח, מזהיר אותה לפני סלעים ועוזר לה בירידות וטיפוסים, והיא הולכת אחריו בעיניים עצומות. אוהבת אותו, סומכת עליו, מעריצה אותו. הוא מספר לה סיפורים של חכמה, מצחיק אותה, אך שומר על הגבול הדק הזה, שעלול להתנפץ בכל רגע....
ואז מול נוף ההרים, כשהם השקיפו בהרהורים ובמחשבות, הוא אחז בידיה. כף ידו היתה חמה ושומרת, היא הביטה בו. בעיניו השתקף הגיא שהתפתל בין ההרים. זרם חלש של מים רשרש בצלילי פעמונים כשזרם שם. הוא קרב אליה וחיבק אותה, היא קפאה והתחממה בו זמנית. גופה השתוקק אליו, למגעו, לעוצמת החיבוק, אך ליבה פחד, חשש לעשות את הצעד הזה. בשלב מסוים, המחשבות וההגיון נשטפו בזרם המים והרגשות השתלטו עליה. הוא הניח יד אחת על מותנה, ויד שניה חפן עמוק בשיערה החלק, עוצם עיניים ונושם אותה ואת האוויר הצלול. היא השעינה את ראשה על חזהו המתנשם, והוא אימץ אותה חזק לליבו.
בנוף הקסום, באמצע המסע שלה, היא הבינה.
הבינה את קסם האהבה.
הבינה אהבה שאינה תלויה בדבר.
התמוגגה ממחשבות עליו, נמשכה אליו מאוד,
אך גם העריכה את אישיותו המיוחדת כל כך, את האופן בו שמר עליה מכל משמר, ואפילו עצר את עצמו לפעמים, גם כשמאוד רצה.
מחשבותיה נדדו למרחקים, ועיניה לפתע נפתחו.
היא ישבה על אותו סלע, אך הפעם הוא היה נקי. השדה לבלב בירוק ופרחים צבעוניים כיסו אותו כמו שמיכת טלאים. היא לקחה נשימה עמוקה והביטה על האופק הזורח.
