החיים שלנו הם אוסף של חוויות. אנחנו מאפסנים אותם בתאי הזיכרון, המגירות שלנו. יש חוויות נעימות שצפות עם הזיכרונות הטובים ויש חוויות כואבות, שהזיכרון מציף גם כשלא ביקשנו לפתוח את המגירה הזו.
יש חוויות בעוצמות שונות. ככל שהחוויה הייתה משמעותית היא נשלפה בקלות יותר ולעיתים תדירות יותר.
ההתאהבות ומיסוד היחסים, ההריונות, הלידות, הטיולים ועוד חוויות רבות, שנשלפות לעיתים מהזיכרון הן החוויות הגדולות והמרגשות שלי. לצידן של החוויות הגדולות, יש לי חוויה שמלווה אותי שנים והיא צצה בכל מקום שאני מריחה אותה.
שני תרמילאים עולים על הרכבת לורנסי. הרכבות ההודיות צפופות מאוד. המון הודים, לפעמים גם עיזים ותרנגולים נוסעים איתם, ריחות חמוצים של ימי שמש ומקלחות של מים זורמים ברחוב. הרכבת תגיע בארבע בבוקר אז כדאי לתפוס תנומה. מתורגלים ברכבות ובנסיעות ארוכות בהודו הגדולה, התמקמנו בסליפר. בכל קרון יש שישה דרגשי שינה שנקראים סליפר. התחתון בכל צד, בגובה ספסל הישיבה ברכבת. השני הוא המשענת שנשלפת מהקיר והופכת למיטה בגובה הכתף. השלישי ממוקם גבוה יותר במקום שאף יד של הודי לא תגיע ושם התמקם אלישע. גבוה מעל כולם שומר על גופו את כל הכסף שלנו שיספיק לנו כמה חודשים לטייל במזרח. אנחנו שולפים מהתיקים את הציפה, המשמשת גם כסדין וגם כשמיכה, אליה אנחנו נכנסים לישון. בורחים מריחות הרכבת ושוקעים בריח הציפה, שכובסה בנוזל כביסה ריחני שהבאתי איתי מהארץ. חצות, הלילה משתלט על הרכבת המרעישה והקולות הגבוהים של ההודים נמהלים בחושך ודועכים.
ספק ישנה או חולמת, אני מרגישה משהו שמפריע לי למתוח את הרגליים. הסליפר אמנם צר מאוד אבל ארוך מספיק גם למי שעבר את המטר שישים. כשהרמתי את הראש להביט, רציתי לצרוח, אבל השקט שכבר עטף את כולם מנע ממני. פניתי לדמות העטופה בסרי כתום, שראשו וידו שעונים על קצה הסליפר שלי. "באבי באבי" אני קוראת לו מזיזה את רגלי שיקום ממני, "סליפ סליפ" מצביעה על הסליפר הפנוי מתחתי וחושבת לעצמי למה דווקא על הרגליים שלי ולא על הסליפר הפנוי. כשיש סליפר פנוי לא צריך כרטיס יוחד עבורו.
ההודי מרים את ראשו, שיערו פרוע זקנו הדליל לא מסודר, מחייך חיוך גדול ואומר "נו סליפ מי נו סליפ" משהו מקסים בחיוך הרגיע אותי מייד, ידעתי שעם חיוך כזה הוא לא יעשה לי משהו רע ואין צורך להעיר את אלישע. משהו בחיוך התמים החזיר אותי לישון ולהרגיש אותו על רגלי עד העצירה בורנסי. חזרתי להתכרבל בציפה הריחנית.
ארבע בבוקר. חושך בחוץ, הרכבת מאיטה את קצב נסיעתה. אני מזיזה את רגלי ומגלה את החיוך שלו שוב. הוא נשען על הסליפר שלי וצופה בי אורזת את הציפה לתיק. אלישע יורד מהסליפר שלו. ההודי מחייך אליו ואומר "גנגה גנגה" נראה לי כי הוא שואל אם אנחנו הולכים לגנגס המכונה בפי המקומיים הגנגה. "יס גנגה" עניתי " שו יא גנגה, קאם" הוא אומר. גם אלישע לא נרתע אחרי שראה את הפנים הנעימות שלו. החלטנו ללכת אחריו כדי שיראה לנו את הגנגס ונחסוך את הפניה למקומיים, שלעולם אין לדעת לאן יובילו אותך.
ההודי מרים את עצמו מהסליפר יש לו תיק קטן על הגב, שאחר כך גילינו למה הוא משמש. ידו למעלה והוא בפנים מאירות דואג שאנחנו אחריו. יצאנו מהרכבת והמדריך החדש שלנו מפלס עבורנו את הדרך. קשה שלא לראות אותו עם הלבוש המסורתי הכתום שעליו ובכל זאת הוא מתעקש לא להוריד את היד שלא נתקשה ללכת אחריו. מחלצים דרך בפרוזדור הרכבת ליציאה, ההודי עם היד למעלה שלא נאבדו בקהל. שוב צריך להתחכך בריחות החריפים של ההודים. היציאות מהרכבות קשו לי במיוחד. אני לוקחת אויר ומנסה להחזיקו בריאות מבלי לנשום כמה שאפשר. פילסנו את דרכנו בין מאות הודים הישנים על ריצפת תחנת הרכבת, מראה מוכר מתחנות קודמות אליהן הגענו בשעות הבוקר המוקדמות. רק כשזורחת השמש מתפנים כל חסרי הבית, שהתחנה היא קורת הגג שלהם.
עזבנו את התחנה והמשכנו בדרכנו אחריו. ברחוב פוגש אותנו ריח האוכל המתבשל בכל פינה ונמהל בריח זרימת הביוב הפתוח. היד עדיין למעלה ואנחנו כבר לא בין ההמון. ההתמדה שלו כמדריך דרך לגנגס כבר נראית לי מוזרה. הוא לא מצליח לנהל איתנו שיחה באנגלית, הוא יודע מילים ספורות. כל שאלה שמופנית נענית בחיוך הכובש שלו בתוספת "שו יא גנגה". נעצרתי ליד נהג טוקטוק, שחיכה לנוסעים מחוץ לתחנה. "יו ספיק אינגליש" שאלתי ונעניתי בחיוב. לא הופתעתי, רוב ההודים יודעים לדבר אנגלית, משהו טוב שהאנגלים השאירו אחריהם בהודו, כמו העברית שהשארנו לבדואים בסיני. מה רוצה ההודי הזה מאיתנו שאלתי. הוא הפנה את השאלה אליו והם שוחחו במשפטים קצרים עד שנהג הטוקטוק אמר לי באנגלית "הוא מראה לכם את הדרך לגנגס".
נהדר אמרתי לו אבל למה הוא לא מוריד את היד? נהג הטוקטוק אפילו לא הפנה את הראש למדריך שלנו. הוא הסתכל לי לתוך העיניים ואמר "את לא רואה שהוא סאדו?" הודו הגיחה אליי במלוא עוצמה. הודו הפכה מסיפור למציאות. "מה באמת יש כאלה והם מחייכים?" רק אז פנה נהג הטוקטוק אל הסאדו ודיבר איתנו שוב. הפעם המשפטים היו מאוד ארוכים וכבר רציתי תרגום. "הסאדו הזה נדר נדר לפני חמש עשרה שנה לא להוריד את היד שלו, הוא לא ישב ולא שכב כבר חמש עשרה שנה". הנזירים הסאדו- מזוכיסטים בהודו עושים אקט בניגוד לטבע כדי לשרת את אמונתם באלים.
המשכנו ללכת אחרי הסאדו. כשיוצאים מתחנת הרכבת הרחובות כבר לא צפופים ואפשר לראות את תעלות השתן של ההודים וצואת הפרות על הקירות. ההודים מייבשים את הצואה וזו משמשת אותם להסקת התנורים, חומר בערה מצוין הם אומרים. ריחות חריפים של זוהמה, שכבר התרגלנו אליהם אחרי שלושה שבועות של טיול בהודו. סאדו ממשיך לחייך ולומר לנו "קאם קאם". אנחנו אחריו, שמים לב שעיניים רבות מופנמות אלינו. תיירים הם לא מראה נדיר בירידה לגנגס אבל זוג טיילים וסאדו צועדים יחדיו הם בהחלט מראה יוצא דופן.
הגנגס מולנו, ריחו החריף של הנהר נכנס ישר לאף ואי אפשר לברוח ממנו. נהר שאליו מושלכות גופות ואפר של נשרפים, בהמות ומיני מאכלים המוגשים לאלים. אנחנו יורדים במדרגות לגת המרכזית של הנהר. בשתי צידיהן יושבים מצורעים חסרי אצבעות או ידיים ומבקשים נדבות. בדרך כלל היו מתנפלים עלינו הצעירים, אבל הנוכחות של סאדו כנראה מבריחה אותם מאיתנו. אנחנו עוצרים לשתות וקונים משקה תוסס גם לסאדו. עם יד אחת באוויר הוא מרים בידו השנייה את בקבוק המשקה ושותה בלגימה אחת את כל הבקבוק. אנחנו מבינים שאנחנו יחד. צועדים לעבר הסירות המשייטות על הנהר המראות לתיירים את הגתות. פנינו למשיט של סירת משוטים קטנה כמו שהכרנו בשבתות על הירקון. אנחנו מתיישבים בספסל העץ במרכז וסאדו עולה ונעמד מאחור. הסירה מתנדנדת והמשיט, שכבר כועס עלינו מסביר שהוא לא יכול להשיט את הסירה כשעומדים.
שלוש שעות של שיט בין הגתות, גת שריפת הגופות, גת הכביסה, גת התפילה ועוד, המשיט מחזיר אותנו לגת המרכזית ממנה התחלנו. סאדו עומד עם היד למעלה, כאילו עושה לנו שלום אבל למעשה היד כבר לא יכולה לרדת, היא תקועה באוויר, שכפפה מכסה אותה ונראה שדם רב לא זרם בה כבר שנים. הוא נשאר לעמוד בדיוק במקום שממנו ירד מהסירה וקיבל את פנינו בחיוך שלו, כאילו קפא מרגע שעזבנו אותו על הרציף.
ארבעה ימים טיילנו בורנסי, השלישייה. בכל מקום כבר התרגלו לראות אותנו יחד. במסעדות המקומיות ישבנו לאכול וסאדו אוכל בעמידה. בערב כשהגענו לאכסניה היה סאדו מוריד את תיק הגב הקטן, שלא שימש לנשיאת חפצים אלא היה כרית עליה נשען כשישן בעמידה. הוא השעין את הכרית על הקיר החיצוני של האכסניה וישן. בבוקר היינו נפגשים שוב וממשיכים לטייל.
הבוקר האחרון בורנסי, פנינו לכלכתה, יצאנו מהאכסניה מחפשים את סאדו להיפרד ממנו. דווקא הבוקר הוא לא מחכה ליד הקיר. קראנו וצעקנו לו למרות שידענו שסאדו אינו שמו האמיתי. חיפשנו סביב האכסניה והתחלנו צועדים עם התיקים לעבר תחנת הרכבת. העיניים מחפשות בכל פינת רחוב. הוא ידע שאנחנו עוזבים היום, אולי ביקש שלא להיפרד? אולי קרה לו משהו? אנחנו מבינים שלא נוכל לפספס אותה בשביל לחפש אותו. ואז מרחוק מתקרב אלינו רוכב ריקשה בצפצופים, מאחוריו עומד סאדו מחזיק בידו הלא מורמת את הכתף של הנהג. מתנדנד בעמידה על גבי ריקשת האופניים הצופרת לקראתו שמחים שלא עזבנו בלי להיפרד. סאדו מלווה אותנו לקרון הרכבת מחייך ואומר "איי קאם טו אינגלנד". לא התאכזבנו שלא יבקר בישראל, נפרדנו ממנו בגרון חנוק.
כל ריח הודי, ריח חריף של קארי, ריח רע של ביוב, ריח פיח ברחוב גורמים לי לחייך כמו סאדו.
ולעיתים כשאני רוצה להסביר מהו כוח רצון והקרבה, אני מספרת עליו.
