"זה היה מטופש, וחסר היגיון, להיכנס לבית שלא מכירים מתוך מניעים אינטרסנטים משום שעשויה אני להביא לעצמי תועלת כלשהי". הרהרה פנינה בעודה מצפה לבעלה. לא שהיא לא מרוצה, היא מרוצה מאד, יש מי שמזין אותה, יש מי שבועל אותה יש למי לחכות, אבל באיזה מחיר?.
"איך יוכי ידעה בדיוק לצאת מִן הַתְּמוּנָה ולהפסיק את פעילותו במרקם המשפחתי , הוא כאילו פרש ממנו, וסיים את תפקידו בעניין, אף פעם לא הבינה כיצד בקלות כזו הכניסה אותה למרקם המתרחש בהדרגה לאורך זמן, גדל, ומתעצם, בשלבים, ולא בבת אחת. כמו הייתה חלק מחייהם, ידעה כל ניד עפעף, ניד אצבע, וניד ראש של אלי. הכניסה אותה למטבח, כאילו אמרה לה.
"תלמדי היטב את מה שהוא מחבב, יהיה לך חלק בזה בעתיד". והכל במן קומונה מוזרה, שונה מן הרגיל, בלתי שגרתית, בולטת בייחודה.
היא ראתה את מבט העיניים המוזר והמתקלס של השכנות, כל פעם שהיא עלתה במדרגות לביתה של יוכי, יכלה לחוש את העיניים הטורדניות האלה בהציצן בעינית הדלת, גופה הפך באותה דקה של מבט - קשוח, נחרץ, עקשני, בלתי מתפשר ואחוז צמרמורת .
והיא לא שאלה, רק באה ישבה והביטה, לא הייתה מעורבת בשיחות, לא בצחוקים ולא בוויכוחים החוזרים ונשנים.
הייתה לאלי אובססיה לגבי הכסף, עשה ליוכי חשבונות לאן הולך הכסף, והמסכנה הזו החלה מגמגמת לכשרות מעשיה, שכל מה שהיא קונה, זה עבור הילדים, ועבור הבית ועבור התשלומים, והוא בשלו מקציב דרך קבע סכום מסוים לכלכלה , פוסק את התקציב המדויק.
"עם זה תסתדרי , אימא שלי הסתדרה עם פחות מזה".
"מי יכול להסתדר עם הסכום הזה". מצטדקת יוכי באין לה טיעונים הגיוניים יותר.
"כל חודש את עושה לי את זה, לא משלם לחנווני הזה, את לא מרגישה שהוא מרמה אותך, גם כסף וגם אשראי"?
"מה רצית שאעשה עם הסכום הפעוט הזה "?
"לא רציתי כלום, אלא שתפעילי את הראש שלך, ומה עשית עם המזומנים שנתתי לך"?
"קניתי בהם בשר".
"מי צריך בשר, חסר ירקות שאפשר לעשות מהם מרקים ותבשילים"?
"הילדים צריכים בשר, ולא אוותר על הפריט הזה".
עונה לו יוכי, לא מרימה את קולה, אבל קולה רועד, לא מצינה, מושפלת בפני ילדיה שמבינים שעוד רגע, אביהם יטיח את הצלחות על הרצפה במחאה על שהעזה להמרות את פיו. הפעם הוא לא הטיח את הצלחות על הרצפה, לפתע שם לב שפנינה יושבת בסלון, פוערת בשקט זוג עיניים מופתעות מול סצנת הכעס של אלי. היא לא יכלה לקבוע אם הכעס שלו אמיתי, נראה לה שהוא שם לב שהיא יושבת בסלון וניסה להציג עמדה ברורה, שאפשר להבין אותו או לקרוא אותו בקלות, כבר אז הבינה שהוא רוצה בה, חושק בה, התפרצותו כלפי אשתו הייתה הצגה מולה, כאילו שהיא הקהל וצריכה לקבוע על ידי מחיאות כפיים אם ההצגה הצליחה או לא.
"זה מה שהוא קובע, המילה האחרונה היא שלו, לא חשוב אם הגיונית או לא, אך מילה היא מילה, מילה של גבר".
רצתה להיכנס לחדר השינה,אך חששה מתגובה אחרת של יוכי והעדיפה ללכת לביתה. היא את שלה כבר עשתה כאן, היא לא צריכה להישאר בבית מלא אמוציות, את הדרך אליה הוא ימצא, זאת הייתה בטוחה. יוכי מתייסרת אבל לא בגלל תשוקתה או אי תשוקתה אלא בגלל ההשפלה הזו מולה. את האמת שלו שקשה לו להודות בה, למעשה את מחשבותיו הנסתרות כבר סיפר טיפה פה וטיפה שם , היא את רגשותיו מכירה, באיזה מקום חשה עם שני הקצוות האלה מן קשר שמניק אותה משני פטמות שכבר אינה יכולה בלעדיהם, מצד אחד חברתה שנותנת לה לחדור אל החלל התת-קרקעי אשר מחובר אל אלי כאילו הוא הקרקע המוצקה הזו שפורסת את זרועותיה אל שתיהן במישרין. והפתח שנוצר על-ידי הַמָּסָה איטית של רגשותיו כמו היו גיר שנמס במי הגשמים, וסוחף איתו תחושה פנימית בסיסית כזו כמו סלע שנוצר לפני מיליוני שנים. ומצד שני, אלי שתומך בה כלכלית ללא ידיעתה של יוכי. והיא שומעת בהסתר, כך שהדבר לא ייוודע ברבים, בחשאי, לא בגלוי על צרותיו של אלי עם אשתו, כאילו מכין אותה לשלב הבא ומה שעליה לא לעשות אם היא רוצה להיות שלו, גם אם יצטרך לחיות עם שתיהן.
יוכי חשה עצמה מטופשת, לא חכמה, שאין בה היגיון, רק כלפי ילדיה.מה הוא חושב עליה כמעט ולא היה איכפת לה, שיחשוב מה שהוא רוצה. עתה הייתה בטוחה שכל רצונו לחסום אותה שלא תוכל לעבוד בחוץ ולא תוכל לפתח את הקריירה שחלמה ורצתה מאוד שמשהו יקרה, חשבה על קידומה במקצוע. ראש אגף מחלקת הגבייה בעירייה היא רוצה להיות, לשם כך היא צריכה לצאת ללימודים. את הקנאה שלו לא יכלה לשאת, היא הבינה שלעולם לא ישיג אותה, לא בחינוך הילדים לא בקידומם בבית הספר, ולא במה שהיא מחנכת , וגורמת לילדיה לחשוב, להרגיש או לנהוג בדרך מסוימת בלא הכנה, בלא שציפתה לדבר. חשה שאין זה הגבר שבו חשקה לפני עשר שנים, החתיך המהמם הזה ששבה את ליבה כאדם אדיב שיש לו חינוך מעולה ונימוסים מעודנים, המגלה התחשבות ברגשות הזולת ומתנהג תמיד בהגינות ובצורה מכובדת, עתה הפך נרגן, המביע כל העת אי-שביעות רצון, מחרחר ריב ומדון.
"לא אהיה כמו פנינה שמאכילה את ילדיה בבתים של אחרים, קוקייה". נוסף על כך הבינה שיש את הדחפים של יצר הקיום, והצורך האנושי לקיים ולתת לילדיה כדי שלא יחסר להם דבר, לא באשר לאוכל, גם במחיר של הלבנת פניה ברבים. אז שיקרא לה בזבזנית, וחסרת מעצורים.
אחרי הוויכוח הוא יצא מהבית דבר שהקל עליה, היא יכלה לפרוק בבכי דרך הטלפון כשצלצלה לחברתה הטובה דפנה מהקיבוץ, רק היא ידעה מה מתחולל פנימה במסכת הנישואים המוזרה שנקלעה אליה, בתוך תוכה חשה, שהרבה זמן לא תוכל לחיות בזוגיות משונה כזו, שאין לה את הזכות לחיות כמו שהיא רוצה.
מעניין מדוע הוא לא מעיר לפנינה שסמוכה על שולחנם והמנה שהיא וילדיה צורכים, באה על חשבון ילדיה.היא לא צריכה להבין את התהליכים הנפשיים המתחוללים בראשה של פנינה, בתפיסתה שפתאום הבזיקה במוחה, ופעם ראשונה חשה מאוימת ולא ידעה את הדרך הנכונה לפתור זאת. הדברים חוזרים על עצמם כמו סרט קולנוע שהיא יודעת מראש את התסריט, מכירה את האירועים, ולא יודעת כיצד לצאת מהמלכוד הזה. דברי ההבל שקלחו מגרונו כלפיה, פגעו בה עד תוך תוכה, עד למקום העמוק והרגיש ביותר שלה, נשבעה שלעולם לא תדבר איתו שוב.
אך אומרם של דברים לחוד ומעשים לחוד. כשבא אלי בלילה למיטה ואסף אותה אליו, בתחילה שמטה את גופה ממנו, עדיין מרוגזת וכעוסה, אך דבריו המפייסים חדרו בהדרגה מבעד לנקבוביות של גופה , וחדרו טיפין טיפין כמו טיפות הגשם שיורדים בקצב רך ונעים ,מלא עדנה, ורכות היורדת למעמקים, לפתע הוא היה אלי שלה.אך דָּא עָקָא , חשה ריח מיוחד מגופייתו הלבנה שבא אליה, לא ריחו המוכר לה . לא אמרה מילה. היא הבינה מיד מהיכן הריח הזה, הבושם הרך הזה שעוטף את ביתה כל פעם שפנינה נכנסת.
עברו שנים מאז אותן נסיבות גורליות שניתבו אל פנינה את אלי. היא לעולם לא תשכח את דבריה של יוכי כאשר נודע לה על הרומן שלה עם אלי.
"קחי לך אותו שיתקע לך בגרון, ברוך שפטרנו". אף פעם לא האמינה פנינה שיוכי לא חושקת בו, כל מה שאמרה לה, מתוך כאב אמרה. כל אותן שנים גם אחרי שנישאה לו, חרדת הנטישה בקרבה ותחושת האי אורגניזם החי בקרבו, העלבון הצורב בעבע בו, והוא פרץ בבכי חנוק בתחושה הנוראה שילדיו מאסו בו, הוא התנהג כמו אדם מלא צבע חַיוּת וצחוק כשהכירה אותו, והחַיוּת הזו מתה בו והפכה בתוכו לגוש אבן חסר אנרגיה שלא יכול לקלוט דבר, למעט עבודה ושינה כמו תינוק בין יומו שלא זקוק אלא לאנרגיה המזערית של חיים כמו אותה פטרייה הניזונה מטפילים ולא עושה עבור עצמה מאום.
