"היא הביטה בו כאילו לא ידעה אחרת.
העיניים שלה הבריקו מאושר ודמעות קטנות של חמלה לא מובנת צצו ממנה.
קמטיי חיוך מתוקים יצאו מכל הבעה והיא רק הסתכלה בו כאילו המחר איננו עוד.
בעודי שותה את כוס היין האדום שלי אני מביטה בה , מנסה להבין לשווא אך אני לא יכולה.
לא כעת.
הוא מושלם בעינייה.
אין יותר יפה ממנו.
פרי אהבה קטן שרק אמא יכולה להבין מהו.
הוא הילד שלה.
מביטה בו אני רואה את העיניים הגדולות שמסתקרנות להבין את כל המתרחש סביב , מביט בי בהבעה מביכה שהוא עדיין לא יודע לקרוא בשמה, ומחייך אליי ואינו חושף שיניים.
לא כעת.
אולי שיגדל קצת יותר.
יד אחת מלטפת את שערי ומנשקת למצחי שאני מנסה להבין מי היא אותה היד המלטפת אני לא רואה כלום חוץ מלילה אחד גדול וירח אחד ענק באמצע השמיים שמסמל את מולד הירח.
מולד הירח שלי.
מביטה בה כמו חלום שאינו נגוז , השמיים לפתע משחירים ואני רק רוצה לקום וללכת אך הילד הבוהה הזה לא מש מעיניי שמאיימות שיעזוב .
אך הוא אינו עוזב.
ואני גם.
מביטה באותה אישה.
עיניים אחרות יש לה, בהירות מדיי לטעמי , מבט חצוף בעיניים והיא חוקרת לדמותי.
מביטה לתוך הנפש הסבוכה שלי שאינה יודעת מהו פיתרון חידת האלוהים .
לא יודעת מה פיתרון החיים, וברגעים קטנים של חולשה היא שואלת את עצמה: "מה לעזאזל הטעם בלנסות להבין , הריי כולנו מתים שוטים..."
היא מנצחת בקרב ואני מחזירה את ציפורניי החתול שלי למאורתם.
הילד עדיין שם.
ידיו הקטנות גורמות לי לשאול אם גם הייתי כזו, והתמימות שלו , תמימות בתולית שרק לילדים יש, תמימות שאני מפחדת להאמין שאכן נעלמת.
ואם התמימות הייתה נשארת לנצח אני תוהה, הריי שעדיין היינו בחיים שוטים וגם במותנו?
היא משחקת בשיערו ומפשילה את שרווליו, שהוא מנסה להגיע אליי הוא נופל, כמעט בכל פעם ואני מרגישה שאני רוצה להיות לו לעזר אך היא מונעת ממני את האפשרות .
"הוא יעשה את זה לבד, תתני לו ליפול"
לא רציתי לתת לו ליפול לאותו ילד, כמעט שיכולתי להרגיש בכל נפילה שלו הולמת בליבי, קורעת עוד חלק שהיה רוצה להרגיש מהיצור הזה הקטן שמנסה להגיע אליי.
אך מדוע הוא מנסה...
אני לא מעוניינת שכך יעשה , שישאר רחוק ממני, הוא רק יזכיר לי את מה שאני רוצה.
אני רוצה את התמימות הזו.
רוצה את הרגעים האלה שלא נתתי לשום דבר להטריד אותי.
שהלכתי ונפלתי אך שכחתי את זה כאילו זה מעולם לא היה.
להיות עם אותם ידיים קטנות שמחבקות אמא ענקית וסבתא עם עיניים בהירות מדיי, לא לחשוש מהעולם, לא לחשוש מהמחר.
כי הוא לא יודע שיש מחר.
הוא לא יודע שהוא בכלל קיים.
הוא רק יודע שהוא צריך להגיע אליי , להושיט יד בלי ליפול, לבטח מחר הוא ישכח את זה.
אך אני אזכור.
שהוא ניסה להגיע אליי והוא נפל בכל פעם מחדש, בניסיונותיו הכושלים בעודו ילד.
היד מלטפת את צווארי, מאיימת לחנוק הפעם.
אוחזת בצווארי ומרגישה עוטפת זוג ידיים עדינות שאינן מרפות.
לחץ הדם עולה, העיניים דומעות , הפאניקה של הגוף אינה מרפה ואני מנסה לנשום בכוחותיי נאבקת בו.
בכלום הענק הזה שחונק אותי.
בכל ניסיון של אותו ילד להתקרב הידיים יותר חונקות ואני מרגישה את הדם מציף את פניי, עיניי יוצאות מחוריהן , ונשימותיי אומרות נואש.
הידיים לפתע מרפות.. ואני נושמת נשימה ענקית של ספורטאית אחריי ריצה מאומצת .
הוא נגע בי , הוא הגיע אליי בידיים פרושות ואינן יציבות .
הוא הגיע אליי.
המגע שלו הפיח בי חיים , החיוך המנצח שלו קרע אותי לגזרים ובאותו הרגע שהוא הביט בי בעיניים ענקיות ידעתי שהיה אסור לי למסור אותו לעולם.
בשר מבשרי , חלק מהצלע האבודה שלי...
אותו מסרתי , לאותה אישה, עם אותם קמטיי הבעה מושלמים, אותה אישה שאמרה לי , לאמו הלא יחידה
"הוא יעשה את זה תני לו ליפול" אבל היא לא ידעה שאני זו שעדיין נופלת..
היא לא ידעה שלנצח אנחנו נופלים באהבה ובחמלה, אנחנו נופלים , חיים ומתים שוטים."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
